בגלל החריפות היוצאת דופן שלהם קראתי פעמיים את הדברים שערוץ 7 ציטט ב-15.11.09 מפיו של
יעקב כץ, יושב-ראש האיחוד הלאומי. כץ אמר שהוא מאמין לפרס שהבטיח, כי דבריו על נסיגה מן הגולן ומיהודה ושומרון - הכל מתואם עם נתניהו. כץ צודק, כמובן, מפני שאדם לא ייחס לזולתו בפומבי משהו שבקלות ניתן להכחשה. מה גם, שהכחשה לא באה.
חבר הכנסת כץ מאשים את נתניהו בהפרת הבטחתו לבוחרים, שלא להסכים לעולם ל"פתרון" של "שתי מדינות לשני עמים", והפרת ההבטחה לחדש את הבנייה ביהודה ושומרון. להפך, אומר כץ:
"נתניהו פועל באופן חמור מקודמיו שרון ואולמרט. מאז שלטון הצלבנים לא קם לישראל מנהיג מקפיא ונאבק בהתיישבות בארץ ישראל כנתניהו. נאמנת עלי גם עדותו של שר השיכון אטיאס, כי נתניהו לחש באוזנו שלא להוציא אף לא מכרז אחד לבנייה ולהקפיא את כל הבנייה בירושלים ויו"ש".
אלה האשמות חמורות, וזה ממש בלתי נתפס שנוכח כל אלה הליכוד - ולפחות האגף הלאומי שבו - שותק: מ
בני בגין ו
בוגי יעלון ועד ל
ציפי חוטובלי,
דני דנון ו
יריב לוין.
ראש האיחוד הלאומי תוקף גם את
משה פייגלין ומכנה אותו
"נביא שקר". הוא אינו אומר מדוע, אבל באוויר מרחפת השאלה: כל ההתפקדויות לליכוד במגמה לצבור כוחות בתוכו מה הן מועילות, אם אין ביכולת הכוחות הלאומיים בליכוד למנוע מתוכו את אימוץ המדינה הפלשתינית והחנקת ההתיישבות ביהודה ושומרון ובירושלים?