כבודו של היחיד הינו בוודאי ערך שראוי לו שיהיה מוגן בכל חברה חופשית על מרכיביה השונים. אחד מהם , ללא ספק, הוא בית המשפט העליון. יש להניח שגם המוסדות הנבחרים, ובכללם, כמובן, הכנסת, אינם מתעלמים מהנחת היסוד שהאדם, כל אדם, נברא בצלם ושעל כן אין לפגוע בצלמו באורח לא-מידתי.
דומה , שבעניין זה לא יכולה להיות מחלוקת: כליאתו של אדם בבית סוהר הנמצא בניהול פרטי איננה יכולה שלא להיחשב כפגיעה נוספת בכבודו של האסיר. גוף פרטי, שכל תכליתו היא להרוויח כסף, שיחזיק במבנים שהוא הקים אסירים, בוודאי ייראה לכלואים בהם ולבני משפחותיהם כעוד מוסד שמנוהל בידי אנשי ממון שעושים את כבודו של היחיד למרמס בעד בצע כסף. דוגמאות לא חסרות, כמובן, הן להפרטה של השירות הציבורי, כדי לאפשר למדינה להתנער ממחויבויותיה השלטוניות, והן לביזוי ולהשפלה שעוברים מי שעובדים בשירותם של הזוכים במכרזים להענקת שירותים כאלה ואחרים לקהל הצרכנים, או מי שנזקקים לשירותים הממלכתיים שהופרטו.
גם בכנסת היו בוודאי מודעים לרגישות הרבה הכרוכה בהפרטת בתי הסוהר ולאפשרות שהפרטה של שירותי הכליאה של עבריינים תועבר לידיים פרטיות תזכה להרבה ביקורת - ובכל זאת פקודת בתי הסוהר תוקנה. הגוף הנבחר בידי מיליוני אזרחים, המייצג, למעשה, את הרצון הקולקטיבי של כולנו עשה את מלאכתו. אלא שאז, כמעט כמקובל במקומותינו, נמצאו, מה שנקרא בז'רגון האהוב כל-כך על השופטים בערכאה העליונה, 'עותרים ציבוריים', שפנו לבית המשפט העליון בדרישה לבטל את מעשה החקיקה. אהרון ברק, אז עדיין הנשיא הכול-יכול, מיהר להוציא צו על תנאי.
אינני אומר, חלילה, שבבית המשפט העליון, בהרכבו דאז, 'הזמינו' את העתירה, אם כי לא הייתי פוסל גם אפשרות כזאת, לאור מקרים קודמים, שבהם האיצו חסידיה של התזה ש'הכול שפיט' עמותות כאילו-ציבוריות שמקורותיהן הכספיים היו עלומים, בדרך כלל, להעמיד סוגיות נבחרות למבחן בבג"ץ בתקווה שהשקפת עולמם של השופטים תכריע את הכף לטובת השקפת עולמם של 'העותרים הציבוריים'. זאת, אגב, הייתה תמיד הדרך הבדוקה ביותר לשמור על ההגמוניה של אלה שלא זכו להצלחה רבה מדי, בלשון המעטה, בקלפי. נכשלים ביום הבחירות - ושומרים על מוקדי הכוח באמצעות עתירות בג"ציות. יוסי שריד ואברהם פורז ושולמית אלוני התמחו בכך.
אולי לא זה מה שקרה גם הפעם, אבל ברור לי שהאקטיביזם השיפוטי שוב זוכה לעדנה. ביטולו של מעשה החקיקה של המוסד הנבחר, זה שבו יושבים אלה שנבחרו על ידינו, האזרחים, בידי קבוצה של אנשים, אנשי מעלה, ללא ספק, אולם כאלה שהתמנו לתפקידם לכול החיים בידי ועדה בת תשעה חברים שהקומבינות שנרקחות בקרב חבריה, לפני הקלעים, ומאחוריהם, היו מביישים גופים הרבה פחות דומיננטיים לאורחות חיינו, מעוררת כמה וכמה תהיות קונסטיטוציוניות לא פשוטות.
מכל מקום, ביטולו של חוק בידי גוף שיפוטי הוא מעשה לא-אחראי הפוגע בעיקרון שאי-אפשר להפריז בחשיבותו: עקרון הפרדת הרשויות. זה הוא סוד כוחה של הדמוקרטיה כצורת השלטון הכי פחות גרועה. אין כוח אחד השולט בחברה. לכל מרכיב במרקם הכוחות יש בלמים המאזנים את כוחו. כך זה מקובל בכל חברה חופשית בעולם המערבי. רק בישראל מרשה לעצמו בית המשפט העליון לאמץ לעצמו כוחות יש-מאין ולעשות בהם שימוש בלתי מבוקר, לא-ראוי ואנטי-דמוקרטי.
חבל ששוב אנחנו חוזרים לעידן שבו הרצון הקולקטיבי של כולנו נסוג בפני גחמות של קבוצת שופטים שנוטלים, למעשה, את החוק לידיהם באורח לא-דמוקרטי; בדרך לא-חוקית, המעוררת, לא-אחת, בלב רבים את השאלה בשביל מה בכלל לטרוח וללכת לקלפי?
