במדינות שמעבר לים יש ביקוש אדיר ל"צימרים" כאורח בילוי הנופש הזול ביותר לתיירים. אלה פרוסים על כל צעד ושעל ותעריפיהם זולים לאין-ערוך מאלה של המלונות והפנסיונים. מתגורר בהם לא רק מי שמבקש לחסוך בהוצאותיו, אלא גם מי שתר אחר אינטימיות, שלווה סטואית ונוף משגע.
את קיומו של ה"צימר" העולמי חשפתי לראשונה לקורא הישראלי עוד לפני 40 שנה מעל דפי המוסף לתיירות של ידיעות אחרונות. מאז אימץ את האכסון הפופולרי הזה אל חיקו גם התייר המצוי, שנהג להגיח מהארץ לחו"ל.
בעשור האחרון הייתה לו, אפילו, עדנה רבה בארץ. רבבות "צימרים", בצפון, בדרום ובמרכז, צצו כפטריות אחר הגשם בבתים פרטיים ופרנסו היטב את בעליהם. אלה השקיעו בהם ממיטב כספם והפכו אותם לחדרים מפוארים, עם ארוחות כיד המלך, עם חדר-כושר, בריכת-שחייה וג'קוזי לצידם - רק שיבואו הנופשים. ואלה אומנם באו וזיכו אותם בתפוסה מלאה.
עד לשנה האחרונה, כשהחל המפץ הגדול. ענף ה"צימרים" קרס כמגדל-קלפים. המשבר הכלכלי והמיתון לא הניחו לו להתאושש. ה"צימרים", שקודם לכן איימו על פרנסתם של המלונות והפנסיונים, הפכו פתאום לשוממים בעצמם, מצפים בערגה לצלצול הטלפון הראשון שיגאל אותם משממונם.
ספינה טובעת
אבל בישראל, שבה הכל פועל הפוך על הפוך, אין לתחיית ה"צימרים" במתכונתם הנוכחית שום סיכוי. גם לא לאחר שמרביתם הוזילו את תעריפיהם. אלה נותרו, עדיין, גבוהים מדי וסוד-כישלונם נעוץ בתעריפי-שיא משתוללים שגובים בעליהם. ללא בושה. לא אחת הם עולים אפילו על אלה של מלונות-יוקרה: 1,200 שקל ללילה, עם ארוחת-בוקר. בתעריף שכזה ניתן לבלות במלון בן חמישה כוכבים בתנאים משופרים הרבה יותר.
ריבוי ה"צימרים", שעלו כפורחים, יצר ביניהם, באורח טבעי, תחרות פרועה. בסופו של דבר עלה ההיצע על הביקוש ובעליהם נאלצו להילחם על כל לקוח, רק שיבוא. התעריפים ירדו ל-500 שקל ללילה - עדיין תעריף גבוה מדי, בהשוואה ל"צימר" סטנדרטי באירופה, שמחירו זול בשני שלישים לעומת מלון ובשליש לעומת פנסיון.
אבל סוד קסמו של ה"צימר" מעבר לים נעוץ לא רק במחירו האטרקטיבי, אלא גם במיקומו המרהיב בחיק הטבע והרחק מן ההמון הסואן. בעליו לא משקיעים בו הרים וגבעות: הוא חלק אינטגרלי של ביתו. זולת מיטה נוחה, ארוחה קלה ונוף מקסים ורוגע, אין בו לא חדר כושר ולא בריכה צמודה, ובכל זאת מאירה לו ההצלחה פנים.
רק לישראל, שצליעתה התיירותית זועקת לעין, יש עיניים גדולות מדי. כמו בתי המלון, הריקים למחצה ושבכל זאת ממשיכים לגבות תעריפי-עתק - גם ה"צימרים" אינם מתביישים לדרוש, אפילו בשעת השין הכואבת, סכומים שהנופש הישראלי המצוי פשוט אינו יכול לעמוד בהם.
את הלקח הם לומדים מאוחר מדי: רק לאחר שהספינה כבר טובעת.
