טעות חמורה של הפרקליטות הביאה לכך שפדופיל הועמד לדין על עבירה קלה בהרבה מזו שיוחסה לו במקור - מגלה (יום ב', 22.6.20) החלטה של בית המשפט העליון.
האיש הואשם בכך שבאוגוסט 2014 ביצע עבירות מין בילדה בת 13, שהייתה השמרטפית של ילדיו. הוא הסיע אותה לבית בשעת לילה מאוחרת, לגם מבקבוק אלכוהול שהיה ברכבו, חיבק אותה ונגע באיבריה המוצנעים מעל בגדיה. כאשר הגיעו סמוך לביתה של הילדה, הוא ליטף אותה בראשה ונישק אותה במצחה.
בכתב האישום שהוגש נגד האיש, יוחסה לו עבירה של מעשה מגונה בקטינה שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין - עבירה שהעונש המירבי עליה הוא עשר שנים. אולם הפרקליטות הגישה את כתב האישום לבית משפט השלום בירושלים, לו אין סמכות לדון בעבירות בדרגת חומרה שכזאת. הטעות התגלתה רק לאחר שהחל שלב ההוכחות. במקום להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים, שהוא הערכאה המוסמכת, נקטה הפרקליטות בפתרון קל: היא שינתה את האישום למעשה מגונה באדם ללא הסכמתו - עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, שהעונש המירבי עליה הוא רק שלוש שנות מאסר. בכך ויתרה הפרקליטות על מרכיב החומרה המרכזי בתיק: העובדה שמדובר היה בילדה בת 13.
בית משפט השלום הרשיע את האיש, תוך שהוא נותן אמון מלא בעדותה של הילדה, לה היה סיוע בעדותה של אמה ובמצבה הנפשי הקשה בחודשים הבאים. בגזר הדין נקבע, כי מדובר בפגיעה ניכרת בערכים המוגנים וכי העבירה בוצעה תוך "ניצול מכוער של הזדמנות וניצול פערי הגיל והסמכות". בית המשפט הוסיף, כי האיש גרם נזק עצום לילדה ולמשפחתה, ואינו מבין את הפסול שבמעשיו. עוד התברר, כי בעבר הוא הורשע בביצוע מעשים מגונים שהיו תחת פיקודו כאשר שירת בקבע. האיש נדון לשישה חודשי מאסר בפועל ולתשלום פיצוי של 10,000 שקל לילדה.
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורו של האיש, תוך שהשופטים מציינים שהוא לא למד את הלקח מהרשעתו הקודמת בה נדון לעבודות שירות. יצוין, כי כל הנימוקים הללו מלמדים, כי אם כתב האישום היה מוגש לערכאה המתאימה וכולל את העבירה החמורה שביצע האיש - ייתכן מאוד שעונשו היה חמור משמעותית.
האיש ביקש לערער לבית המשפט העליון על הרשעתו וחומרת עונשו, אך השופט יוסף אלרון דחה את הבקשה. לדבריו, אין סיבה לגלגול שלישי בתיק זה, טענותיו של האיש מופנות כלפי ממצאי עובדה, ואין יסוד לטענתו כאילו פסק הדין המקורי נעדר הנמקה ממשית ומוצקה. עוד מציין אלרון, כי טענת הסניגור, עו"ד אורי קינן, בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת כראיה, מבוססת על ציטוט לא מדויק של הפסיקה. את המדינה ייצגה עו"ד שרית חתוקה.
