שלמים עם עצמם בתחושתם כי אין לצפות לשינויים בקרוב, מרבית אזרחי המדינה אדישים לדרך שבה השלטון הישראלי שולט כבר עשרות שנים, תוך עריצות והשפלה, על מספר מיליונים של ערבים. כך הם גם משלימים עם קיומן של המלחמות החוזרות עם שכנינו, ומתייחסים לאלה בדרך המזכירה פגע טבע. רוב האזרחים כמעט שלא הסיקו מסקנות משלוש המלחמות האחרונות שצה"ל יזם, מלחמות שבהן לא הובטח שלום או ביטחון, ואף לא נראה כי יושמו מהן לקחים משכנעים שימנעו הישנות מהלכי אלימות כאלה.
באם להסתמך על התכנים והסגנון שבהם מעצבי דעת הקהל מטפטפים מידע לתקשורת, נראה כי בדרך שבה מושפעים הקברניטים מהסמכותיות של המטה הכללי של צה"ל והדרך שבה הוא מתמרן אותם ואת כלל אזרחי ישראל - לא רק שלא למדנו מניסיון שתי מלחמות לבנון (ב-1982 וב-2006) ומלחמת עזה בשלהי 2008, אלא קיימת סבירות לא קטנה כי תוך זמן לא רב מדינת ישראל תחזור ותתנסה בעוד מלחמה. ייתכן כי הגנרלים מעריכים כי יעמדו יפה במבחן הלוחמה הבאה, אך ניסיון המלחמות שאירעו בשלושים השנים שחלפו, מעמיד בספק אם מלחמה נוספת תתרום לאיכות החיים של האזרחים, לבטחון המדינה, או לסיכוי כלשהו לבוא השלום.
ברור כיום, יותר מאי-פעם, כי אין איזון או בקרה אזרחית על המדיניות הנקבעת על-ידי הרמטכ"ל ואלופיו. מדאיג במיוחד - היעדר כמעט כל מפלגה יהודית בכנסת, שלה מצע של שלום או חשיבה כיצד להוביל לעשיית שלום. הקברניטים מצהירים הצהרות חלולות על היותם מוכנים לעשות "צעדים נדיבים וויתורים מפליגים-כואבים", ובמקביל המתנחלים ממשיכים להשקיע בהתנחלויות ללא בקרה ציבורית. ברור מההיסטוריה של המדינה, כי מדיניות הביטחון נקבעת על-ידי קבוצה מצומצמת של אנשי צבא בשיתוף שר הביטחון, ללא שמץ של שקיפות, מעורבות או דיון ציבורי.
אין סימן כי מי מהמערכות האזרחיות (לרבות המוסדות האקדמיים) השכילו להקים ולהפעיל מערכת שתבחן את פעילות הצבא ב-30 השנים האחרונות, או תבקר דרך חשיבה צבאית זו. מדכא יותר, אולי, הוא היעדר גוף סמכותי שיציע חשיבה חלופית לפתרון הסכסוך המתמשך מזה עשרות רבות של שנים, שלא בדרך השימוש בכוח.
גם אם נלמד בוקר אחד כי חיל האוויר תקף את מתקני הגרעין באירן (וקשה לדמיין לאיזה תגובת שרשרת אירוע כזה יוביל), אין כל סימן כי מרבית הציבור מוטרד מכך שאנו מתקיימים בצל איום קיומי. כל הסימנים מורים כי הציבור הישראלי שלם עם המצב הקיים, ומרוצה מאורח חייו. יש כאלה שהם ציניים לגבי סגנון ההנהגה והחיים של הקברניטים, אך בגדול - הציבור אינו עושה דבר להחלפתם. אולי האזרחים אינם מאמינים שיש חלופה המושתתת על אישים השואפים להביא לשינוי שיתרום להסדר של כבוד ושלום.
לאחר כל אחת מהמלחמות האחרונות באה קריאה מרבים בציבור להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתלמד את המחדלים שבניהול המערכה שהתקיימה. האם לא יהיה זה עדיף אם קודם להידרדרות לעבר הלוחמה הבאה - ייעשה יותר להבטיח כי המלחמה הבאה לא תפרוץ?
