משהו טוב קורה לפלשתינים. אינני יודע מה מקור השינוי. אינני יודע מי השפיע על האסטרטגיה החדשה שלהם, כפי שפורסמה בהארץ של יום ראשון, 22.11.09. הפלשתינים מדברים בריש גלי על אינתיפאדה-לא-חמושה. באמצעותה יפגינו יום-יום ליד ההתנחלויות, ואף יכתרו התנחלויות בכתר אנושי. אני תוהה כיצד ומדוע מתחיל לחלחל רעיון המאבק הפאסיבי הזה - מבית מדרשו של מהאטמה גנדי, המשכו במרטין לותר קינג, וכלה בנלסון מנדלה והארכיבישוף דזמונד טוטו - לחשיבה הפלשתינית. זהו בהחלט אלמנט חדש ומבורך באסטרטגיית ההתנגדות העממית הפלשתינית. ייתכן שגם תולדות המאבק העברי הפאסיבי בבריטים בימי ההעפלה והצלחתו, עמדו לנגד עיניהם של מנהיגי הדעה הפלשתינים. סמי אל ג'ונדי, שישב בכלא עשר שנים אחרי שהיה מעורב בפיגוע, קרא הרבה בכלא על נלסון מנדלה ועל תנועת האי-אלימות, והגיע למסקנה שזו הדרך להגיע להגשמת היעדים הפלשתינים, ובכלל זה שלום.
האם הפלשתינים ערוכים באמת ובתמים למאבק פאסיבי מתמשך, מייגע, הצורך סבלנות ברזל ואנרגיות הבלגה והתאפקות עילאיות? ימים יגידו.
אם נתבונן לרגע בדרכו של מהאטמה גנדי, ניווכח כי תמך תמיכה מוחלטת באי-אלימות, וסבר כי לעולם אין להפעיל כוח, גם לא בתגובה לכוח נגדי. הוא השתמש בתורתו במילה "אהימסה". להבדיל מהמשתמע מהמושג אי-אלימות, "אהימסה" היא בו-זמנית הימנעות מאלימות אך גם מאבק אקטיבי בגילוייה. הוא האמין כי על כל מעשה התנגדות להיות בעל אופי אזרחי לא-תוקפני, במטרה להקשות על המשך הפעלת הכוח.
מרטין לותר קינג היה מחסידי שיטת אי-הציות האזרחי והפעולה הישירה ששימשה בהצלחה את מהאטמה גנדי בהודו, וברוח שיטה זו ארגן צעדות עבור זכויות הצבעה לשחורים וביטול ההפרדה הגזעית.
על-רקע התפתחות חדשה זו יכול השמאל הישראלי המוכה (בבחירות, לא בצדקת הדרך) והמהופנט (על-ידי קסמה ה"מוסדי" והרוויזיוניסטי לשעבר של יושב-ראש האופוזיציה), ביחד עם הגרעין הקשה של השמאל הפועל ללא לאות יום-יום - לצאת לדרך חדשה. המודל קיים. גם תנועת ההתנגדות הפאסיבית הפלשתינית מאמצת אותה. בילעין ונעלין הם שני סמלים חיים, טעונים ואפקטיביים, ויכולים להוות בסיס איתן לשיתוף פעולה עברי-ערבי לחיסול הכיבוש, לנסיגה לגבולות 67' ולהקמת מדינה פלשתינית.
דזמונד טוטו, בביקורו באזור, ציין בראיון להארץ כי תושבי בילעין ופעילי זכויות האדם שלצדם, הזכירו לו את מהאטמה גנדי - שהצליח לסלק את הכיבוש הבריטי בהודו על-ידי מרי אזרחי ללא אלימות; את מרטין לותר קינג; ואת רוזה פארקס בארה"ב - שסירבה לעבור לירכתי האוטובוס. ובכל זאת כאן נדרשת אמירה חד-משמעית של תנועות השמאל הישראלי: המודל של בילעין ונעלין ינוהל, מרגע ההצטרפות, לפי כל הכללים של ההתנגדות הפאסיבית: ללא זריקת אבנים, ללא טלטול הגדר. מהלך כזה, על טהרת המאבק הלא-אלים, יזכה לאהדה בינלאומית, לתהודה ברחוב הישראלי, ולמענה נחרץ להתהוות התאים הפאשיסטיים בתוככי ההתנחלויות.
האופציות האחרות ממתינות מעבר לאופק. מלחמה כוללת - במקרה הרע, או התבססותו ותפוצתו של רעיון המדינה האחת - במקרה הטוב. מי שאינו מאוהב באופציות האלה - שיקום ויפעל. וכמו שציינתי כבר במאמר קודם: הפעמונים מצלצלים!
