בית המשפט העליון סולל את הדרך להסגרתה לאוסטרליה של המורה החרדית מלכה לייפר, המואשמת בעבירות מין בתלמידותיה. זו משמעות ההחלטה (יום ד', 2.9.20) לדחות את ערעורה של לייפר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיה היא כשירה לעמוד לדין. ההכרעה בבקשת ההסגרה לגופה נתונה בידי השופטת המחוזית חנה מרים לומפ, שכבר שמעה את הטיעונים בנושא.
אוסטרליה ביקשה ב-2014 להסגיר את לייפר, אך ההליך הופסק ב-2016 לאחר שנמצא שהיא אינה כשירה מבחינה נפשית לעמוד לדין. בתחילת 2018 חודש הדיון בבקשת ההסגרה, בשל חשד לפיו לייפר מתחזה ומציגה מצג שווא בקשר למצבה הנפשי. לאחר שהוגשו מספר חווֹת דעת פסיכיאטריות בעניינה, לרבות חוות דעת שנערכה על-ידי פאנל מומחים שמינתה לומפ, קבע המחוזי, כי לייפר מתחזה לגבי כושר השיפוט שלה ויכולת תפקודה, וכי היא מסוגלת לעמוד לדין. הערעור על החלטה זו הוא שנדחה כעת בידי העליון.
לצורך הכרעה בערעורה של לייפר, נדרש העליון לפסוק לראשונה מהי המסגרת הנכונה לבחינת טענה לאי כשירות לעמוד לדין שמעלה מי שמתבקשת הסגרתו - האם במסגרת חוק העונשין או במסגרת חוק ההסגרה. לקביעה זו יש משמעות מבחינת משקל ההוכחה הדרוש לטענה בשל אי-כשירות: נטל ההוכחה שעל המבקש לפי חוק העונשין נמוך מזה שעל-פי חוק ההסגרה. בפסק דין שניתן ב-2017 נותרו שופטי העליון חלוקים, ואילו כעת נקבע פה אחד שהמסגרת היא חוק ההסגרה (כפי שסבר אז השופט
נעם סולברג). לומפ ניהלה את ההליך בהנחה שהמסגרת היא חוק העונשין, ולכן - בלשונו של השופט
יצחק עמית - "הפך ההליך למורכב וסבוך והתארך הרבה מעבר למידה הראויה", ואולי אף בצורה חסרת תקדים.
עמית מזכיר, כי הליך ההסגרה הוא שלב מקדמי להליך העיקרי. שאלת כשירותו לעמוד לדין של מבוקש הסגרה היא אפוא שאלה מקדמית בתוך הליך מקדמי, שהיקף בחינתה מצומצם מזה של בחינה מקבילה בהליך פלילי ישראלי. בחינת הטענה לאי כשירות בהליך הסגרה צריכה להיעשות במסגרת סייג "תקנת הציבור" שבחוק ההסגרה - סעיף המאפשר לדחות בקשת הסגרה אם היא פוגעת בתקנת הציבור. עמית קובע, כאמור, כי רף הכשירות להסגרה נמוך מרף הכשירות של נאשם בהליך פלילי רגיל - ולצד זאת, בשני המקרים נטל ההוכחה הוא על המבוקש/הנאשם. במקרה הנוכחי, מדגיש עמית, לייפר לא עמדה אפילו ברף של ספק סביר.
בלשונו של עמית: "בהליך פלילי רגיל הרף לבחינת כשירותו של הנאשם הוא נמוך למדי, ונדרשת אך הבנה בסיסית של מהות ההליך ויכולת לתקשר עם עורך הדין. במסגרת הליך ההסגרה, שבו מתבררות טענות הצדדים בצמצום וברמת הפשטה גבוהה, רף הבדיקה של הכשירות הוא אף נמוך יותר. הליך ההסגרה, בהיותו הליך מבואי-מקדמי, אינו מתאים לבירור מעמיק בשאלת כשירותו של המבוקש לעמוד לדין".
עוד קובע עמית, כי על החלטה בדבר כשירותו של מבוקש הסגרה לעמוד לדין לפי חוק טיפול בחולי נפש, אין זכות ערעור או ערר, והדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על החלטת ההסגרה. לא כך לגבי מעצרו של אדם במסגרת הליכי הסגרה, שאז עומדת למבוקש הסגרה זכות לערור על החלטה לעוצרו או לאשפזו. לכן, במקרה של לייפר אין למעשה מקום לערעור בשלב זה - אם כי המדינה הסכימה לדון בתיק לגופו.
עמית אומר כי אין להתערב בקביעתה של לומפ לעניין כשירותה של לייפר לעמוד לדין, שכן מדובר בממצאי עובדה המבוססים על בדיקה מעמיקה של חוות דעת מקצועיות רבות, כולל כאמור של מומחי בית המשפט. בהקשר זה, נדחתה הטענה ל"סופיות הדיון" בשאלת מצבה הנפשי וכשירותה - לאחר שכאמור ההליכים נגדה כבר הופסקו, וכעת טענו סניגוריה שלא ניתן לקבל החלטה הפוכה. "כאשר באי כשירות עסקינן, אין מקום לטענה של סופיות הדיון... מצבו הנפשי של נאשם עשוי להשתנות מעת לעת, כך שנאשם שמתנהל נגדו משפט עשוי במהלך המשפט להיעשות בלתי כשיר לעמוד לדין, ולהפך, נאשם שבפתיחת משפטו נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין עשוי לחול שיפור במצבו. להבדיל ממצבו הסטטי של מי שלוקה בשכלו, הרי שמצבו הנפשי של נאשם הוא דינמי", מסביר עמית.
עמית גם דוחה את טענתה הבלתי-שגרתית (כלשונו) של לייפר, לפיה היא נכנסת למצב פסיכוטי לפני כל דיון משפטי בעניינה ובזמן בדיקותיה על-ידי פסיכיאטרים, כך שמצבה משתפר ומתדרדר לסירוגין בהתאם להליכים המשפטיים. לדבריו, "במצב הדברים הרגיל, אי-שפיות או אי-כשירות נובעות ממחלה או מאירוע חיצוני להליך המשפטי עצמו. קבלת הטענה של המערערת פותחת פתח לכל נאשם לטעון שהליכי המשפט
כשלעצמם, מהווים אירוע שקולע אותו למצב פסיכוטי. מכאן הקושי לקבל את התזה שלפיה מצבה של המערערת משתפר ומתדרדר חליפות בהתאם להליכים
המשפטיים". לייפר אינה סובלת ממחלת נפש במובן המשפטי של המילה והיא כשירה לעמוד לדין לצורך הליך ההסגרה, פוסק עמית.
עמית עמד על חוות הדעת השונות שניתנו בעניינה של לייפר וציין, כי שבעה פסיכיאטרים בלתי תלויים חיוו דעתם בנקודת זמן כזו או אחרת שהיא כשירה לעמוד לדין, ושישה מתוכם (כולל שלושת חברי הפאנל) אף קבעו פוזיטיבית כי היא מתחזה. ריבוי האבחנות של הפסיכיאטרים השונים בנוגע למחלת הנפש ממנה סובלת לייפר, מעורר תמיהה כשלעצמו; ובין אשפוז לשחרור מאשפוז, היא נצפתה מתפקדת כאדם מן היישוב. עמית גם מעיר, כי כאשר נמלטה לייפר לישראל בשנת 2008, בהיותה בת 47 ואם לשמונה ילדים, היא בדקה האם תוכל להיכנס להריון - וייתכן שגם זו הייתה בעיניה דרך להימנע מהסגרה.
השופט
עופר גרוסקופף ציין, כי מקרה לייפר אינו מצריך הכרעה בסוגיות הקשורות לדין הפלילי בישראל, שכן הליכי הסגרה, אף אם הם בעלי אופי פלילי ולא אזרחי, אינם הליכים פליליים ישראלים, ואין להחיל עליהם את הוראות הדין הפלילי הישראלי. כל תכליתו של הדיון השיפוטי בבקשת ההסגרה היא לוודא את קיומם של התנאים להסגרה ולשלול את קיומם של הסייגים להסגרה, בהתאם להוראות חוק ההסגרה. על כן, כשירות נאשם לעניין הליך פלילי על-פי הדין הישראלי לחוד, וכשירותו לעניין הליך הסגרה לחוד.
גם לגישתו של גרוסקופף, שאלת כשירותה של לייפר לעמוד לדין צריכה להיבחן במסגרת סייג "תקנת הציבור" וכחלק אינטגרלי מהדיון בבקשת ההסגרה. כנגזר מכך גם אין לאפשר ערעור, לא בזכות ולא ברשות, ביחס להחלטות ביניים בעניין זה. לדעתו, את שאלת כשירותה של לייפר לעמוד לדין בתיק עצמו, יש לבחון באוסטרליה ולא בירושלים. בהליך ההסגרה די בקביעה שעמדת המדינה, לפיה לייפר כשירה לעמוד לדין, היא עמדה מבוססת, שיש לה אחיזה בחוות דעת פסיכיאטריות עדכניות שלא הופרכו.
השופטת
ענת ברון הצטרפה לדעתו של גרוסקופף, לפיה המקרה הנוכחי אינו מצריך הכרעה לגבי נטל ההוכחה ומידת ההוכחה שבהם נדרש לעמוד נאשם שמשפטו מתנהל בישראל וטוען שאינו כשיר לעמוד לדין. לגישתה, כפי שבהליך הסגרה אין מבררים את אשמו של מי שמבוקש להסגירו, אלא רק אם קיימת "אחיזה לאישום", הרי שזהו הרף הראייתי שראוי שישמש גם לבדיקת כשירותו של מבוקש ההסגרה. רף זה נמוך מאמות המידה של הדין הפלילי הישראלי ונבחן באמת המידה של סייג "תקנת הציבור" שבחוק ההסגרה. את לייפר ייצגו עוה"ד
טל גבאי, ברוך זכאי,
יהודה פריד וניק קאופמן, ואת המדינה - עוה"ד מתן עקיבא ואביטל ריבנר-אורון.
