תרשה לי, בני, וידוי אישי קטן. אולי מפתיע. פעמיים בימי חיי, ב-1973 וב-1977 הצבעתי ליכוד. בשתיהן עמד אביך מנחם בגין בראש הליכוד.
זה לא היה עניין של מה בכך. הבית שבו נולדתי וחונכתי היה אדום אש. כל כולו תנועת העבודה ומפא"י ההיסטורית. אבי היה בן-גוריוניסט בנשמתו, אמי הייתה מפאי"ניקית, ואני ינקתי ונשאבתי לערכיהם. תנועת החרות נחשבה במשפחתנו לעבודה זרה.
ואז בא השבר הגדול. לא של הוריי. שלי.
מלחמת יום הכיפורים בהנהגת המפא"יניקים הייתה מלחמת מחדל איומה, שחשפה מערכת ביטחון מפוררת והנהגה פוליטית רקובה. הרגשתי שהגיעה העת להתנתק ולתמוך באדם ישר ונקי כפיים שינהיג את המדינה בדרכו. לא הסכמתי עם השקפת עולמו של מנחם בגין, אבל האמנתי ביושרו. האמנתי שרק אדם הגון יוביל את המדינה לעתיד טוב יותר. בפעם הראשונה שבחרתי בו, זה לא צלח. מנחם בגין לא נבחר. תנועת העבודה המשיכה להוביל אותנו לשומקום. ההסתאבות רק העמיקה.
ב-1977 שוב הצבעתי ליכוד והפעם זה קרה. העבודה קרסה. בגין ניצח בגדול. העם הוכיח שהוא לא מטומטם. ואני חגגתי.
מנחם בגין, בקדנציה הראשונה שלו, הגשים את כל הציפיות. הוא היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שעשה שלום עם מדינה ערבית. הוא החזיר למצרים את כל סיני וחתם על הסכם שלום עם הגדולה והחזקה במדינות ערב. זה לא היה עניין של מה בכך, בעיקר לא למנחם בגין.
וכבדרך אגב, הסכם השלום של בגין וסאדאת, כלל גם נספח פלשתיני, שבגין חתם עליו. הוא אפילו יזם אותו. בלי הנספח הזה, נשיא מצרים לא היה חותם על ההסכם. ישראל התחייבה להעניק אוטונומיה לפלשתינים.
מנחם בגין. מי היה מאמין?
בקמפ דיוויד הקים מנחם בגין את המדינה הפלשתינית. האמת היא שהוא לא רצה בה, גם לא סאדאת. אבל שניהם ידעו שבלי מסמך האוטונומיה אין הסכם.
למען הצדק ההיסטורי צריך להזכיר שמנחם בגין ניסה לפרש ולמכור לנו ולעולם את רעיון האוטונומיה כאוטונומיה אזרחית-עירונית. לא לאומית. אוטונומיה לפלשתינים כאנשים, לא כעם. אבל בגין ידע את האמת. הוא ידע שאין חיה כזאת אוטונומיה לאנשים ולא לעם. איש בעולם לא קנה את הפרשנות שלו. בטח לא הפלשתינים. גם הוא לא האמין בה. אבל הוא רצה בהסכם עם מצרים, ובצדק.
מנחם בגין לא זכה להשלים את המלאכה ולבחון הלכה למעשה את האוטונומיה שיזם. הוא ירד מהבמה לאחר מלחמה כושלת בלבנון, והשטרות הפלשתינים הוגשו לממשיכי דרכו לפירעון.
יצחק רבין, גם הוא אדם הגון, שילם בחייו כאשר התחיל לפרוע אותם, לא לפני שלחץ את ידו של ערפאת, חתם עמו על הסכם אוסלו ועשה שלום עם ירדן. שרון ואולמרט ניסו, ללא הצלחה, ללכת בעקבותיו.
והיום זה ביבי, ואתה, בני, מכהן בממשלתו. מי כמוך יודע שביבי לא יהיה האיש שיעשה שלום. הוא מדבר שלום, כאילו מקפיא התנחלויות, ואפילו כאילו מבטיח להכיר במדינה פלשתינית. הוא לא מתכוון לכלום. אתה, בני, יודע שביבי בסך הכול רוצה לשרוד. זה כל מה שמעניין אותו. הוא פוחד לסיים את כהונתו בבושת פנים, כמו בקדנציה הראשונה שלו, אולי משום שאתה ממרר את חייו ומחשק אותו מימין.
זה בסדר, בני, אתה אדם הגון. לא פחות מאביך. אתה לא מתכחש להשקפת עולמך, אתה לא מתקפל ומתבטל לפני אובמה והעולם. אתה גם מאמין שאפשר לעשות שלום עם הפלשתינים ועם הסורים על-פי דרכך מבלי לסגת ולוותר על חלקי ארץ. אתה בטוח בזה בדיוק כמו אביך לפני שנבחר.
ולכן, קבל נא את השטר שלי. זו התחיבות. אני מבטיח לך, שאם יקרה הבלתי אפשרי, ואתה תוביל את הליכוד בבחירות הבאות, בהתלבטות בין ביבי, אהוד וציפי, אני בוחר בך.
לא התחרטתי שהצבעתי פעמיים לליכוד בראשות אביך. הוא היה אדם הגון, שהפך לאחר שנבחר את עמדותיו המסורתיות ועשה שלום.
גם אתה, בני, אדם הגון. גם אתה תהפוך את עמדותיך ותעשה שלום. שלום עם הפלשתינים, ואולי, כבדרך אגב, גם עם הסורים. רק אתה.
