כצרכן תקשורת ממוצע, התחוור לי לראות כי גם שרים עם אג'נדה שהייתה נראית לי ימנית למדי, כמו
בוגי יעלון, הרמטכ"ל לשעבר, נדבק בתרדמת שהאכילו ראש הממשלה יוסי שריד, סליחה,
בנימין נתניהו. "זה רק לעשרה חודשים" נאמר למר יעלון, "ואחר כך נבנה כמו משוגעים" (אם לא יעצרו אותנו גורמים נוספים בעקבות הכניעה). ומשרי הליכוד, למעט מספר מצומצם של צדיקים כמו
ציפי חוטובלי ורמי דנון, אין פוצה פה ומצפצף.
זה מה שבחרתם, מצביעי ליכוד יקרים? אני לא בטוח.
מעבר לסיסמה "זה רק לכמה חודשים" מסתתרת מציאות לא אנושית עגומה למדי:
ניקח לדוגמה את מר כהן, שהיה גר בפתח תקוה, והחליט עקב גידול המשפחה לבנות בית פרטי במקום לא אקזוטי במיוחד, נאמר, באבני חפץ. הלך אותו מר כהן למתווך ובעזרת הלוואת משכנתה, תוך התחייבות כי ימכור את דירתו (חמישה חדרים באזור טוב בפתח תקוה), וקיבל מעין הלוואת גישור.
הניירות נחתמו, הקבלן הבטיח כי בחודש ינואר שנה הבאה תהיה חווילתו של מר כהן מוכנה למהדרין. מר כהן יודע שאי-אפשר לסמוך על קבלנים ולכן החליט להתחייב למכור את דירתו באפריל. עד כאן הכל טוב ויפה.
בא
אהוד ברק עם הצווים ודחה לקבלן של מר כהן את מסירת המפתחות של הווילה בעשרה חודשים, לא פחות. ומכאן החשבון פשוט. במקרה ה"טוב יותר" מר כהן עוד לא מכר את ביתו והוא ייאלץ לשלם על הלוואת הגישור שלקח ריבית היסטרית (את מי הוא יוכל לתבוע על ההפסדים? את ברק ממרומי מגדל אקירוב בתל אביב?). במקרה הגרוע, הוא התחייב כבר על פינוי הנכס וכל מה שנותר לו זה להתגלגל ברחוב, או לעבור לפרק הזמן הזה לביתו של מר יעלון.
