כמה מהפשעים היותר מזוויעים נעשו באחרונה על-ידי מי שמכריהם אפיינו אותם כמי שאינם מסוגלים לפגוע אפילו בזבוב. אשרי הזבובים שנמנעה פגיעה בהם.
קשה להבין – קשה אף יותר להשלים – כיצד אנשים "נורמטיביים", חלקם "יוצאי יחידות מובחרות", מאבדים את עשתונותיהם, את שיקול דעתם ואת שפיותה והופכים ברגע לאנסים, לרוצחים, לפושעים מסוכנים, לאימת הציבור. האם גורם כל שהוא בהם הוא האחראי על הפיכתם לפושעים. האם משהו בזבובים?
אכן, מדובר באנשים שמעולם לא פגעו בזבוב. יבוא מי מהזבובים ויעיד האם ניסו החשודים בביצוע הפשעים לפגוע בו, האם מעכו או מחצו אותו, האם בכלל ניסו לגרשו.
יתייצב אפוא ראש מפלג הזבובים ויגיד את דברו, האם חוקריו, גלויים או סמויים, תיעדו באמצעי המעקב המשוכללים שלהם אחד מהפושעים מאיים על זבוב כל שהוא.
יקום גם חוקר מהאקדמיה ויביא סימוכין לשאלת החקר, האם אנשים שאינם מסוגלים לפגוע אפילו בזבוב הם מועמדים פוטנציאליים לביצוע פשעים בסבירות גבוהה יותר מאשר אנשים שמסוגלים לפגוע בזבובים.
הם יושבים על ספסל החשודים, חפויים, עטויי קפוצ'ונים, מליטים בכובעיהם את ראשיהם, מסתירים עצמם כליל מאימת הבושה והחרפה הכרוכה בחשיפתם, בגילוי פניהם, במחיקת עילום שמותיהם ובהפיכתם, באחת, לחשודים, אשר מעתה ואילך הופכים, בעל כורחם, לידועים בציבור, חשופים לנאצות, לתיעוב, לקריאות למיצוי הדין.
אזוקים, מוקפים שוטרים ושוטרות, המהדקים סביבם את טבעת האבטחה בעצם בנוכחותם, הם שומעים, חרף היבלעותם בתוך כיסויי הראש, את הטענות כלפיהם, את פרטי ההאשמות.
הם יודעים: זה המעמד הארור, המשפיל, המבטא את עולמם שחרב עליהם. מוגנים אפילו מזמזום הזבובים ומטרדתם, הם ודאי לא יכולים לפגוע אפילו בזבובים, שהם כלל אינם רואים.
המדינה הסוררת והסהרורית שבה אנחנו חיים רוותה באחרונה דמם של חפים מפשע, דם ששפכו אותו ידיהם של מי שאינם מסוגלים לפגוע אפילו בזבובים. אלימות מינית ננקטה כלפי נשים, אשר חלקן הפכו קורבנות לאונס, על-ידי מי ששתייה יתרה ערפלה את חושיהם וחוררה את זיכרונם, מותירה בו איי-שכחה בודדים וריקים מזיכרון. זה לא הם ביצעו את הפשע אלא שד – או זבוב - שהשתלט עליהם. אולי הם ראויים לרחמים, החלאות?
