כאמור, הבעיה נעוצה בדרך פעולתה של הממשלה. נדיר לראות אצלנו שר הקם ומתריס נגד עמיתיו לשולחן בנושא בעל חשיבות לאומית. דוגמה חיה היא ההחלטה על ההקפאה. שרי ימין מובהקים ישרו קו עם ההחלטה. ההסבר שלהם שההחלטה מוגבלת לעשרה חודשים ונבעה מאינטרסים מדיניים קרי, היחסים עם ממשל אובמה והרצון לחדש את המשא-ומתן עם הפלשתינים. הסבר זה ראוי היה לעורר אצל כולנו דאגה באשר לשיקול דעתם של מי שמתיימרים לקבוע את אורחות חיינו.
למרות המאמץ לשוות לה חשיבות מדינית אין להחלטת ההקפאה כל חשיבות גם אם דוברי הממשלה ימשיכו לדלקם אחרת. אין שום תוצאה שביכולתה להשיג. האם מישהו באמת מאמין ברצינות כי המשא-ומתן עם הפלשתינים יתחדש ויימשך יום אחרי עשרת חודשי ההקפאה תתחיל תנופת הבניה ? אז לאיזו תכלית נועד המהלך שכבר בראשיתו מצטייר כהזוי ולא ממש יצירתי? את המערכת הבינלאומית הוא לא ממש משכנע ואת המתנחלים הוא מכעיס מאד עד כי כדי לפייסם החל מי שהוביל את ההחלטה, ראש הממשלה נתניהו, למנות את הימים שנותרו לסיום עשרת החודשים. כמעט כמו במילואים.
פרשת גלעד שליט והחלטת ההקפאה מציבות בפעם המי יודע כמה בפני הממשלה תמרור גבוה ובהיר לכל רואה: אנו נמצאים ופועלים במזרח התיכון והגיע שוב הזמן לנהוג לפי החוקים הנהוגים בו. כפי שאנו לא מפקירים חיילים בשטח אויב (וגם לא אזרחים, ראו מקרה אלחנן טננבאום) כך עושים גם אויבינו. כל מחבל שנתפס ונשפט יודע היום כי שולחיו פועלים לשחררו במוקדם או במאוחר. לכן, אותנו זה מחייב לקבוע תג מחיר גבוה. כאשר משחררים 1000 תמורת 1 אנחנו מבינים את זה בצורה שונה לחלוטין מהצד השני: אנחנו מדברים בשפת המסורת על פדיון חטופים או שבויים בעוד הם מדברים על הכנעתנו! כך מדבר הצד הרואה עצמו במצב מלחמה עם שכנו. מכאן שחאלד משעל מקווה להישגים שעד היום היו מנת חלקו של נסראללה. לא קשה לשער מה יעשה הישג כזה למעמדו והמשך קיומו של ארגון החמאס.
ההינתקות מרצועת עזה הוכיחה כי מהלכים חד-צדדיים לא יכולים להצליח באזורנו. בכל האמור ביחסינו עם ארגוני טירור כחיזבאללה וחמאס גם הסכמים כתובים נכתבים על הקרח כפי שהוכח, לא במפתיע אם מישהו לא חי בעולם האשליות, בהחלטות שסיימו את מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה. אז מה מועילים החכמים בקריית הממשלה בירושלים בהחליטם על הקפאה חד-צדדית בנושא רגיש לרבים מבינינו מבלי ללמוד קודם אם ומה תהא תגובת הצד השני? שבועיים לאחר אותה החלטה לא יהיה זה בגדר הימור פרוע לקבוע כי זה לא היה אפילו גול עצמי כי הרי שיחקנו עם עצמנו. בבוא היום ניווכח לדעת, ולמרבה הצער לא בפעם הראשונה ולא השנייה או העשירית, כי בירושלים יכולים בלא מאמץ גדול לקבל החלטות חלולות אחרי דיונים מעמיקים.
