כמעט כל הפרשנים הקלאסיים של המקרא, כמו גם מרבית החוקרים המודרניים, העדיפו לקרוא את דמותו של האל, כפי שהיא עולה מן הטקסטים המקראיים, כנעלה מכל רגש. הסיבה לכך, מסביר פרופ' יאיר לורברבוים, החוקר את דמותו של אלוהים במקרא, היא חששם של החוקרים והפרשנים כי ייחוס מניעים רגשיים לפעולותיו של האל ואיפיונו כמי שנתון לנפתולים פסיכולוגיים הם פגיעה בכבוד. קריאה פסיכולוגית-מאנישה של האל, הוא מבהיר, נתפסה כחמורה אף יותר מהגשמתו במובן הגופני. בהשראת עבודותיהם של פרופ' יוחנן מופס ופרופ' יהודה ליבס, מערער לורברבוים על נטייה תיאולוגית זו ומבקר את השלכותיה. בחינה מדוקדקת של הטקסט המקראי, הוא טוען, מגלה כי לא רק שהתיאור המקראי עצמו מייחס לאל תכונות 'פסיכולוגיות' אלא שהתעלמות המחקר מאפיונים אלו של האל המקראי מעוותת את הכתובים ומותירה בו פרטים רבים ללא הסבר. במאמרו על אודות אות הברית, היא הקשת בענן שבסוף עלילת המבול בספר בראשית, מראה לורברבוים כי הקשת היא אמצעי שיצר האל, עבור עצמו, כדי לרסן את חרונו (כעין -Anger Management Device). סיפור הבריאה והמבול (בראשית, פרקים א-ב, ו-ט) מתפרש, לפי ניתוח זה, כעלילה שבמוקדה לומד האל, בדי עמל, להשתלט על רגשותיו ולרסן את זעמו המתפרץ.
נקודת המוצא בבחינתו של לורברבוים את פרשת הקשת בענן היא שהבטחת האל כי "לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" אינה נעוצה בשינוי שהתחולל באדם, אף לא בהתחייבות כלשהי מצדו. להפך: ההבטחה שלא להביא מבול הינה התחייבות חד-צדדית של האל והיא ניתנת לאדם למרות (ואולי אף בשל) יסודו המושחת והאלים, ואף על-פי שאין כל ציפייה שיתחולל בו שינוי. הסיבות להתחייבות זו, טוען פרופ' לורברבוים במחקרו, אינן מצויות במישור התאולוגי-הרציונלי או בתחום השיח המוסרי. שורשיהן במישור ה'פסיכולוגי', ויש לחפשן באמצעות ניתוח ההיבט הרגשי-האמוציונלי של האל ומעשיו.
כך, למשל חולק מחקרו של פרופ' לורברבוים על הפרשנות המקובלת הרואה בקשת אות של תקוה וביטחון המיועד לנח ובניו. "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם [...] ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר" (בראשית ט, יד-טו). לורברבוים מדגים כיצד הופעת הקשת בענן המתגבש מסמנת את סכנת המבול, ומדוע הינה בעיקר תזכורת עצמית של האל, סימן חיצוני, כמעט אוטומטי, אותו מציב האל לעצמו מתוך חשש כי חרון אפו ישכיח ממנו את התחייבותו שלא להשית מבול על הארץ.
לורברבוים מציע לקרוא את הפרקים הראשונים של ספר בראשית כמעין 'רומן חניכה' (Bildungsroman), סיפור התבגרות ובשלות, לא של בני האדם, אלא של האל. תוצאתו של התהליך הפסיכו-דינמי הזה הוא יצירת כלים לשליטה עצמית, שירסנו את הקנאה והזעם האלוהיים המחשבים להתפרץ שוב ושוב לנוכח ההשחתה של בני האדם.
עלילות המקרא והיחסים המתוארים בהם בין אלוהים לאדם, טוען לורברבוים, פועלים בשני מישורים. המישור האחד עוסק ב'תוכנית ההיסטורית הגדולה' אותה מבקש האל לממש באמצעות בני אדם. המישור השני קשור במערכת היחסים המורכבת של האל עם בני אדם. באשר למישור השני, בעוד שבמיתוסים של המזרח הקדמון עסוקים האלים ביחסיהם עם אלים אחרים הרי במיתוס 'המונותיאיסטי' במקרא עניינו של האל אינו באלים אחרים (בין אם הם קיימים בין אם לאו) אלא בבני האדם. בניגוד למיתוסים של המזרח הקדום, המיתוס המקראי מציג את האל כמי שכמה לקשר בינאישי עם בריותיו. לפי השקפה זו, לא זו בלבד שהמישור השני מתקיים לצד המישור הראשון אלא שהכמיהה לקשר היא-היא המניע לתוכניותיו ההיסטוריות הגדולות.
לעיתים שני המישורים האלה מתמזגים זה בזה ולעיתים (קרובות יותר) הם מצויים בעימות. הצורך של האל המקראי בקשר, האכזבה ממנו, והקנאה והזעם שמלווים אותה מחשבים תמיד להכשיל את תוכניותיו ההיסטוריות הגדולות ולהסיט אותן ממסלולן. כך בפרשת המבול, כך ביחסיו של האל עם אברהם וכך ביחסיו עם משה וישראל במדבר. על ההיבט הזה של פרשת יחסי האל עם אברהם, במיוחד סביב הולדת בנו יצחק, עומד פרופ' לורברבוים במחקר עליו הוא שוקד בימים אלה.
