תפיסת האונייה שהובילה נשק מאירן לסוריה (וכנראה דרכה לחיזבאללה) בתחילת נובמבר חשפה משהו מהיקף המאבק המתנהל בין אירן לישראל בכלל ובתווך הימי בפרט, מאבק שעובר יותר ויותר לקדמת הבמה. אך החשיבות של התווך הימי בהקשר האירני לא מסתכמת בסיכול משלוחי נשק שעושים דרכם לחיזבאללה ולחמא"ס. אופציית הפעולה בתווך הימי תאפשר לישראל לשכלל את יכולת ההרתעה וההתקפה מול אירן, ולמערב, להטיל על אירן סנקציות "מרסקות", אם וכאשר יעלה הצורך.
המאמץ לסיכול משלוחי נשק אסורים קיבל לגיטימציה משפטית ומדינית במידה רבה לאחר מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה", והוא מבוסס גם על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם בעניין תוכניתה הגרעינית של אירן. ואכן, התקשורת ידעה לדווח השנה על שלושה מקרים בהם נתפסו משלוחי נשק שיצאו בדרך הים מאירן לסוריה ודרכה לחיזבאללה. הניסיון לגוון את שיטות ההברחה, ה"חתימה" הגבוהה שיש למשלוח מטענים ביבשה ובאוויר, והיכולת להעביר כמות גדולה של אמצעי לחימה דרך הים, הביאו את האירנים לעשות שימוש גובר בתווך הימי.
תפיסת האונייה "Francop" - אולי הגדולה מסוגה עד כה - מצטרפת לתפיסה נוספת, חודש מוקדם יותר, בה החרימו שלטונות מלטה, לבקשת ארצות הברית, ספינת סוחר, הפעם בבעלות גרמנית, "Hansa India", שנשאה גם היא נשק מאירן לסוריה. בינואר 2009 החרימו השלטונות הקפריסאים נשק וציוד לייצור נשק שמקורו בתעשיה הצבאית האירנית שהובילה האונייה הרוסית "Monchegorsk", לאחר שספינות הצי החמישי האמריקני עצרו אותה בים האדום מוקדם יותר. ככל שסיכולים אלה נראים מרשימים, ניתן להעריך כי מדובר רק ב"קצה הקרחון" של המאמץ האירני. ישראל מודעת לכך ולכן חיל הים הישראלי עצר לבידוק, מתחילת 2009, מאות ספינות חשודות. גם אם אין בתפיסות הללו לשנות באופן משמעותי את פני המערכה הבאה בלבנון או בעזה, יש בהם כדי להביך את אירן ולחשוף את כוונותיה.
חיזבאללה וחמא"ס הם לא היחידים בהם תומכת אירן. בסוף אוקטובר טענה הממשלה בצנעא כי היא תפסה ספינת נשק אירנית, "מאהאן 1", ועליה תחמושת מגוונת שהייתה מיועדת, לדבריה, למורדים השיעים הפועלים בצפון מערב המדינה. מדובר במאבק שהתרחב לאחרונה וכולל פעילות צבאית ישירה של סעודיה, גם בים, במטרה למנוע ממשלוחי נשק נוספים של אירן מלהגיע לידי המורדים.
התקיפות המיוחסות לישראל, בתחילת 2009, של שיירת נשק ושל כלי שיט שהעבירו נשק לסודאן לא היו בחלל הריק. בשנים האחרונות התחממו היחסים בין אירן למדינות קרן אפריקה, במסגרתם אירן מנסה לבסס נוכחות צבאית לאורך נתיבי השיט באזור. כך למשל, פורסם על הקמת נמל ימי אירני בחוף אריתריאה, בעיר הנמל אצאב (Assab), לשימוש אנשי משמרות המהפכה. הגברת הנוכחות הימית האירנית במוצא הדרומי של הים האדום, הביאה מספר מדינות ערביות להכריז בחודש שעבר, לראשונה, על הקמת "כוח משימה ימי ערבי בים האדום", שיכלול, כך על-פי הדיווחים, בנוסף לסעודיה ומדינות המפרץ גם את ג'בוטי, סודאן, תימן, מצרים וירדן.
החלטות מועצת הביטחון בעניינה של אירן מעניקות תשתית משפטית להגברת הפיקוח עליה. בנוסף, יוזמות כמו ה-PSI (Proliferation Security Initiative), גם אם הן מוגבלות ביכולתן לבסס שתוף פעולה מבצעי ומודיעיני, עשויות להיות פלטפורמה למהלכים שנועדו להצר את צעדיה של אירן במיוחד בכל האמור למניעת תפוצה של נשק בלתי קונבנציונאלי. כשלון השיחות עם אירן באשר לעתידה הגרעיני, עשוי לתרום לנכונות המערב לנקוט בצעדים אלו, במיוחד לאור האפקטיביות הנמוכה של העיצומים הכלכליים שהוטלו עליה עד כה. בית הנבחרים האמריקני אף דן בעבר בקידום הצעת חוק שתמנע כניסת תזקיקי נפט לאירן דרך היבשה, האוויר והים, הצעה שהוקפאה בינתיים.
סביר, כי כחלק מהכנת האופציות ל"יום שאחרי" כשלון ההידברות מול אירן, הצי החמישי האמריקני עורך "משחקי מלחמה" ודן בדרכים כיצד ניתן להגביר את הלחץ על אירן, למשל על-ידי מניעת כניסת תזקיקי נפט לתחומה. למרות שקל יותר לגייס תמיכה (בינלאומית ופנים אמריקנית) להטלת סגר ימי, מאשר לתקיפת מתקני הגרעין, מדובר בהכרזת מלחמה בפועל. חסימה של כניסת תזקיקים לאירן תהיה חמורה מבחינתה, לאור תלותה בהם, עד כדי איום על יציבות המשטר. לכן גם מהלך "מוגבל" זה עשוי לגרום לתגובה אירנית חריפה - אם על-ידי פגיעה בחופש השיט במפרץ כמו גם במתקני שינוע, אחסנה והפקה של נפט ואם על-ידי פגיעה באינטרסים אמריקנים באזור ובמדינות המפרץ עצמן.
מזה זמן שהמאבק הישראלי בהברחות הנשק מאירן מתקיים רחוק מחופי המדינה, ולראיה, תפיסת הספינה האירנית "Karin A" סמוך לשארם אל-שייח' בינואר 2002. אך לאחר מלחמת לבנון השנייה, וביתר שאת לאחר מבצע "עופרת יצוקה" הניסיון לסכל את ההברחות "עלה מדרגה" והוא מתקיים הרחק מגבולות המדינה ובאופן רציף תוך שיתוף פעולה עם מדינות "ידידותיות" במרחב.
לישראל יש עניין מיוחד בפעילות בים האדום גם כדרך להרתיע פעילות אירנית בזירה זו וגם לשמש, בעת הצורך, כנתיב שיט לאירן וממנה במקרה שיתפתח עימות צבאי בין המדינות. פעולותיה של ישראל נועדו להמחיש לאירן כי יהיה בכוחה של ישראל לגרום לה נזק כבד מתוך תווך שמושפע פחות מפגיעה. ביוני השנה ניתנה בולטות למעבר של ספינות טילים וצוללות של חיל הים בתעלת סואץ בדרכם דרומה לים האדום. זאת, כדי לאותת לאירן שזירת הים האדום היא בעלת חשיבות לישראל, כמו גם לגוש המדינות הפרגמאטיות (במקרה זה מצרים) המשתפות עמה פעולה.
לתווך הימי ישנה חשיבות גם בכל האמור לתקיפה אפשרית של מתקני הגרעין של אירן. ככלל, הפרסומים בשנים האחרונות התרכזו ביכולת של פעולה אווירית לפגוע במתקני הגרעין, ללא שנדונו היתרונות שיש לאפשרויות הפעולה בתווך הימי, לצד הפעילות האווירית. נראה כי השימוש הגובר בזירת הים האדום נועדה לאותת לאירן כי ישראל מסוגלת לפעול גם בתווך הימי.
התווך הימי מאפשר לפעול מתוכו בשל היותו מאוים פחות בהשוואה לזרוע האווירית ומאפשר לשגר ממנו - זאת ללא צורך לעבור בתחום האווירי של מדינות אחרות - חימוש מדויק לטווח ארוך במטרה לפגוע במטרות באירן. ככלל, פלטפורמות ימיות מאפשרות נשיאת חימוש רב יותר, קשה יותר לאתרן והן מאפשרות גם הפעלת מבצעים מיוחדים כדי לפגוע במטרות, דוגמת אתרי שליטה, בקרה וטילי קרקע-קרקע.
ניתן להעריך כי במערכה הבאה הצפויה לישראל יהיו מרבית בסיסי חיל האוויר ושדות תעופה שלה חשופים לירי רקטות ארוכות טווח וטילי קרקע-קרקע לאורך זמן ובטווחים גדולים מבעבר, וחשיבות הפעולה שמאפשר התווך הימי תגבר. בכל האמור למאבק מול אירן, על ישראל לדבוק במדיניות המרחיבה דה-פקטו את "גבולה האסטרטגי", ולבצע פעולות ימיות שיאפשרו לה להמשיך "לגבות מחיר" כלכלי, צבאי ומדיני מאירן, להמחיש ביתר שאת את הסכנות המגיעות מכיוונה ולאותת כי בכל האמור לתוכנית הגרעין של אירן הזמן הולך ואוזל, וכל האופציות, גם הימיות, נמצאות על השולחן.
