רבי אברהם מסוכצ'וב בא פעם בנעוריו אל אביו רבי נחום זאב והשמיע באוזניו חידוש שנתחדש לו בהלכה. דחה האב את דברי בנו ואמר שאין יסוד לחידושו והוא מופרך מעיקרו.
שתק הבן וקיבל את דברי האב. לימים, חזר רבי נחום זאב ועיין באותה סוגיה ונתברר לו שצדק בנו בחידושו. מיהר לביתו של בנו רבי אברהם ואמר: "הזוכר אתה שלפני שנים דחיתי מכול וכל חידוש שלך בהלכה? באתי להודיעך שאני חוזר בי ואתה הוא שצדקת".
ענה לו רבי אברהם: "ידעתי זאת כבר אז". "אם כן", המשיך האב, "למה קיבלת ושתקת?". השיב הבן: "האם משום שצדקתי בדבר הלכה הייתי פטור מכיבוד אב?!"
ישנם שני מישורים בהם צריך הרב או מנהיג הקהילה לתת את ליבו ושכלו - המישור הכלל-קהילתי, והמישור הפרטי, בבחינת כל מקרה לגופו.
במישור הכללי, תפקיד הרב או מנהיג הקהילה הוא לזהות מגמות ותהליכים העוברים על הקהילה, ולדעת בחכמה וברגישות גדולים לנסות ולבסס בקהילה אמירה ערכית המרימה את המבט ומפנה אותו לנקודות בהן ניתן לשאוב כוח וביטחון, אך יותר חשוב - האמירה חייבת להיות מועברת באופן ובדרך שהיא תהיה בגדר "מצווה לומר דבר הנשמע".
מובן הדבר שהמסר חייב להיות בעל מכנה משותף רחב הנותן מענה למספר גדול ככל הניתן של מקרים הקשורים לעניין. לגבי דרך העברת מסר המישור הכללי - כל נקודת מפגש עם הקהילה יכולה לשמש ככלי ביצוע לרב או מנהיג: שבתות ושיעורים משותפים וכדו'.
במישור הפרטי, ודאי שכל מקרה לגופו, והתוכן מוכרח להיות מותאם לפרטי המקרה הספציפי, אבל מעל כל הפרטים, הרב או מנהיג הקהילה חייב להתרכז בחיזוק ובהעצמת הציר המרכזי של התא המשפחתי הגרעיני - כלומר, הקשר והקרבה בין האבא והאימא לילדיהם.
ישנם לצערנו לפעמים תהליכים כואבים בין בני זוג, אך חשוב מכל הוא הקשר הנפשי הפנימי שאינו תלוי בדבר בין ההורים לילדיהם. זהו הציר המרכזי עליו בני המשפחה נשענים ושואבים את כוחותיהם.
כשהבסיס הזה חזק, יותר קל באופן מהותי למשפחה - גם להורים הבוגרים וגם לילדיהם שחלקם יכולים להיות רכים וצעירים - לעבור יחד תהליך ולצאת ממנו בשלום, גם אם התוצאה תהיה לבסוף גירושי ההורים.
הרב או מנהיג הקהילה חייב לתת את הדעת וליצור נקודות מפגש בינו ובין הילדים ולהדריכם, כשהוא מהווה גורם ניטרלי שההקשבה אליו תהיה באופן טבעי קלה יותר.
כל יסוד המסורת בעם ישראל עובר על בסיס היסוד של "והגדת לבנך", ולא לחינם מהותו ומרכזיותו של חג הולדת עם ישראל - חג הפסח - סובב סביב האבות והבנים.
