בשלהי חודש נובמבר התקיים באולם ווייז שבאוניברסיטה העברית בירושלים קונצרט מיוחד, לרגל יום הולדתו ה-80 של איש האקדמיה למוזיקה בירושלים - המלחין פרופ' מרק קופיטמן.
מראשית העלייה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 ועד ימינו, ממלאים יוצאי רוסיה תפקיד מרכזי במוזיקה הישראלית. תופעה זו בולטת במיוחד בשלושה או ארבעה העשורים האחרונים, שבמהלכם שינתה העלייה הרוסית לחלוטין את פניה המוסיקליים של ארצנו. מרק קופיטמן, שכבר בברית-המועצות היה מלחין ידוע ומבוסס, היה מן הראשונים שהסתכנו וביקשו אשרת עלייה, וב-1972 הצליח לעלות ארצה. אומץ לבו היה בימים ההם דוגמה ומופת לרבים - ואני ביניהם. מאז עלייתו הוא מלמד ויוצר בירושלים, והערב הנזכר שימש הוכחה להצלחתו הרבה בשני תחומים אלה.
האבובנית גבריאלה בוקובסקי ניגנה מצוין, בליווי תזמורת האקדמיה ותחת שרביטו של מיכאל קלינגהופר, את יצירתו של מרק "Cantus 6”, לאבוב ולתזמורת. "Cantus 6” היא יצירה אופיינית מאוד למוזיקה של קופיטמן: שילוב של טכניקות עכשיוויות עם חומר יהודי, שפה מוסיקלית אישית, המאפשרת לזהות את המלחין מן הצלילים הראשונים ממש. התזמורת גם הפתיעה את כולם בנגינת אחת היצירות המוקדמות של קופיטמן, עוד מהתקופה הסובייטית, וכך יכולנו לשמוע בבירור כמה ארוכה היא הדרך שעבר המלחין בחייו. כמי שהיה לו הכבוד להשתתף במספר ביצועי בכורה של יצירותיו, וגם לנגן אותם בחו"ל, עלי לציין כי בכל מקום בעולם הצלחתן הייתה מרשימה. אחת מהן, "קול הזכרונות", הביאה למוזיקה הישראלית את הכיבוד המוסיקלי הגדול ביותר אי-פעם - פרס קוסביצקי להלחנה. מרק חלק את הפרס עם אחד מענקי המוזיקה, המלחין הפולני המהולל ויטולד ליוטוסלבסקי.
בקונצרט המיוחד צרם רק דבר אחד: היעדרם של שרת התרבות ושל ראש העיר ירושלים. נוכחותם בקונצרט כזה אינה עניין של התעניינות אישית במוזיקה קלאסית או של הנאה ממנה, אלא של מתן הכרה ציבורית וממלכתית לאמנים בעלי שיעור קומה לאומי.
בהוראה הצליח פרופ' קופיטמן לא פחות מאשר בהלחנה. בערב נכחו שניים מתלמידיו לשעבר באקדמיה וכיום מלמדים בה - המלחינים פרופ' ינעם ליף ופרופ' חיים פרמונט, שניהם מצוידים היטב בכל הטכניקות של המוזיקה העכשיווית, אך שונים מאוד זה מזה, ובזאת יש לראות את גדולתו של המורה. כאשר שאלתי את חיים פרמונט "מה למדת ממרק?" - תשובתו הייתה פשוטה וקצרה: "הכל!".
בקונצרט אחר שהתקיים לאחרונה, של התזמורת הסימפונית ירושלים, ניגן הכנר הישראלי חגי שחם את הקונצ'רטו לכינור מאת יאן סיבליוס. נגינתו הייתה חמה מאוד, ולי חסרה אולי מעט "קרחוניות" פינית. ההפתעה באה בקטע ההדרן: חגי ניגן "פרלוד" מאת מנחם צור - יצירה וירטואוזית מבריקה, וזכה לתשואות הקהל. יצירה זאת צריכה לדעתי להיכנס לרפרטואר של הכנרים הגדולים ביותר בעולם. בקונצרט אחר של התזמורת הסימפונית ירושלים בוצעה יצירה ישראלית נוספת - קונצ'רטו לקלרנית מאת שולמית רם, המתאפיין בשילוב של סגנונות רבים, ממוזיקה מודרנית רצינית מאוד עד לטנגו וג'אז, שילוב מאוד אופנתי היום, העושה את המוזיקה קליטה יותר לקהל. שולמית רם שולטת היטב בכל הטכניקות הללו, אבל לטעמי הקריצה לקהל מוגזמת.
הקלרניתנית האמריקנית לאורה פלאקס, ניגנה מצוין, ונראה כי היא עוד תנגן את הקונצ'רטו הזה במקומות רבים בעולם. בחציו השני של הקונצרט ניגנה התזמורת, תחת שרביטו של ליאון בוטשטיין, את הסימפוניה השלישית מאת אנטון ברוקנר. גם המנצח וגם התזמורת היו במיטבם, והדבר היחיד שפגם בביצוע מעולה זה היה מחסור בלפחות עשרה נגני כלי מיתר על הבמה. כנראה שמשרד האוצר יודע טוב יותר מברוקנר כמה נגנים צריכים להיות בתזמורת סימפונית.
ביצוע הבכורה של הקונצ'רטו הכפול לכינור ולצ'לו מאת יאן ראדזינסקי, שעלה ארצה מפולין לפני ארבעים שנה, התקיים בסוף אוקטובר באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב, שהיה מלא עד אפס מקום.
זוהי יצירה מוצלחת, רצינית, חמה ורב-גונית. אומנם בתוכנייה כתוב היה, שהמלחין משלב בה אלמנטים אירופיים ומזרחיים, אך למען האמת אני שמעתי אלמנטים יהודיים מובהקים, שאין הרבה בינם ובין המזרח. אבל כנראה שבמדינת תל אביב המילה "יהודי" אינה כלולה בכללי התקינות הפוליטית. הסולנים היו שני הנגנים הראשיים של התזמורת הקאמרית הישראלית - הכנר ולדימיר ריידר והצ'לן גרגורי ינובסקי. למען הגילוי הנאות יש לציין, כי גרגורי הוא חברי האישי ועמיתי באנסמבלים, וכל מי שיאשים אותי כי השבחים שאני חולק לו ולנגינתו מקורם בקרבה האישית בינינו, רשאי לעשות כן.
לעומת ינובסקי, את ולדימיר ריידר כסולן שמעתי, לבושתי, לראשונה ונהניתי מכל רגע. שניהם מייצגים את המיטב שבאסכולה הרוסית: טכניקה מצוינת, רצינות, אצילות ויפי צליל.
ניתן היה אולי לסיים בנימה אופטימית זו, אבל לא עברו אלא ימים אחדים והתברר לי כי על התזמורת הטובה והחשובה הזאת מרחפת שוב סכנת סגירה. התזמורת הקאמרית הישראלית, שנוסדה על-ידי גארי ברתיני המנוח, כמו גם התזמורת הסימפונית הירושלמית, עשו רבות לקידום היצירה הישראלית. הרבה מאוד יצירות חדשות לא רק שהושמעו לראשונה על-ידי התזמורות הללו, אלא גם הוזמנו על ידיהן. היום שתיהן קורבנות של משרד האוצר, שמבחינתו כנראה שתרבות אינה צורך חיוני של האומה, אלא סתם מטרד. זוהי אולי תרומתו הצנועה להשתלבותה של מדינת ישראל במזרח התיכון ובעולם השלישי. יש לקוות כי עניין רציני וכאוב זה יזכה לדיון ציבורי רחב ומעמיק - בהקדם.
