בשבוע הבא יקרה כאן הדבר האמיתי:
"נשות הטייסים" (טלנובלה חדשה בערוץ 10) תיירטנה בשידור חי את לונדון וקירשנבאום, מאחרוני העיתונאים המנומקים, שנותרו כאן.
דור שלם חי כאן בשעתו את המנטרה המפורסמת מהשיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת" והאמין בה: "שום דבר לא עבר, לא נשכח", כדברי השיר.
הדור הזה נשכח, הזמרת יפה ירקוני לקתה באסון האלצהיימר ושכחה שבכלל שרה אותו. הדור הנוכחי, מכיר היסטוריה חדשה שמכתיבים לו: היסטוריה של בדרני עיתונות, שהחליפו את העיתונאים.
כמו שהאופסט החליף בשעתו את עובדי הדפוס: הלוז של העיתונות, האותיות מעופרת יצוקה ומילה בסלע שכבר נכחדו - ועיתונאי הדפוס, שנכחדים עכשיו. כולם עוברים הסבה והמרה דיגיטלית: מעיתון העיתונאים לעיתון ללא עיתונאי, ברוח הפרסומת שהבטיחה "סבון ללא סבון".
החבר'ה מהגילדה מתווכחים כיום על פס הקול ולא על הקול האמיתי. על האילוסטרציה כממחישת (או כמכחישת) מציאות לגיטימית - יותר מהמקור שצולם, או נשמט מהעריכה.
על השופט הטוב, הרע או המכוער, כמיטב המערבון הקלאסי. קצת בידור, קצת רצינות, והרבה דרמה מלוטשת לתלפיות. נצא להתפרנס ועוד דקה נשוב.
עיתונאים וחוקרי תקשורת, שמקצוע העיתונות נותר חשוב ויקר לליבם, מחפשים עתה את הסיבות לתוצאת הרס העיתונות: מי אשם? העיתונאים עצמם, שהיזנו אותה תמורת כותרות מופרכות של פוליטיקאים מופרכים? או אולי הפוליטיקאים שהפסיקו להיות מופרכים, כי נבנו מעיתונות מופרכת, שהעניקה להם חסינות ותהילה אתרוגית.
כך אן כך, מאיימת עכשיו החקיקה על העיתונות כולה. משרתיה הפוליטיקאים מחכים לשעת כושר להיות אדוניה - ולהפוך את יוצרותיה ויצריה. עיתונאים שהתפארו שראש הממשלה אינו זז או מחליט בלי מה שכתבו או יכתבו - מתקוטטים עכשיו עם בלוגרים ומתעמתים עם גילויי עריות תקשורתיים, כנמרים של נייר. מי היה במסיבה של מי, ולמי יש סיבה למסיבה.
הגילדה העיתונאית, שאף פעם לא דאגה לזכויות העיתונאי כראוי - שברה לעצמה את חסינותה, ששמרה לעצמה. אני אדליף את מקורותיך, אתה תדליף את מקורותיי וכולנו - בשם התחרות הפרועה - נסמן לכולם מי אדונו של זה ומי משרתו של זה. מה זה העניק ובמה זה פונק.
כלומר, בשם העיתונות, נפגע אנחנו, ובמו ידינו, בעיתונות. נהפוך אותה למלחמה של קריירה אישית - ונתקוטט. עד שהמחוקק יראה לנו מנין הדג עושה את צרכיו. הציבור הרי אוהב מלחמות ובידור כשהם מוגשים יחד, עם חדירה של פרסומת ללא התראה.
אז מי ישפוט ויעשה סדר עכשיו? השופטים כמובן. איזה שופט עכשיו הוא גם האדם הסביר, וגם הצופה הסביר? זה שכתבנו עליו טוב אתמול, או זה שכתבנו עליו רע שלשום? זה הנאור תמיד, או זה עם הדעה הקדומה תמיד? זה מסעודת הערב הפרטית, או זה מחגיגת הבר-מצווה הציבורית? זה שהשתדל או זה שהשתדלנו למענו?
אבל מי צריך את כל תיק התקשורת הזה? יש לנו פתרון מצוין משל עצמנו. נביא את נשות הטייסים ליירט את אחרוני העיתונאים הרציניים שנשארו לנו. גם פצצות וגם טייסים. מכה קלה בכנף המטוס - וזה עובר. מי צריך עיתונאים בכלל?
