במאמר שפרסמתי בתאריך 2.12.09, עודדתי את נושא שילובם של החרדים - אלה שלא המשיכו לשבת באוהלה של תורה והסירו מעצמם את התואר הנכסף - "תורתם אומנותם", שיתרמו ממרצם ומחוכמתם בכל תחומי החיים במדינת ישראל. ומנגד טענתי כי נושא זה קשה ליישום בשטח, כנראה מסיבות מגוונות ומשקעי העבר התהומיים שנוצרו במרוצת השנים. מסקנה שהגעתי אליה מהצטברות של נתונים עובדתיים מוצקים. ביניהם גם מניסיון אישי.
האשמה קשה, לנוכח הערכים שבהם היה דוגל כל איש הרואה עצמו מ”בני האור" על פני תבל, להבדיל מ"בני החושך" - אלה הדוגלים בערכים של סובלנות הדדית, של שוויון בין כל סוגי האוכלוסיה במדיה, ללא אפליה של גזע, דת ומין...
על כך הגיב מר איתן גנור במאמר תחת הכותרת
"כרגיל, החרדי מאשים את החילוני" (מיום 4.12.09), בו הוא לא רואה ביסוס עובדתי בטענות הקשות שהעליתי במאמרי.
כפי שציינתי במאמרי הנ"ל, דבריי הסתמכו על מספר עובדות. ראשית, כלל גדול הוא, כי אין לך טוב ממראה עיניים, ומחוויה אישית, לטוב ולרע. חוויתי עבודת צוות זה כמה שנים בעריכת דין במשרדי עורכי דין מובילים בתל אביב רבתי. למדתי שאין זה קל כלל לגשר על פערי האידיאולוגיה האישית גם אם אתה הכי מקצועי ומסור לעבודה, ויש לשני הצדדים - העובד והמעסיק להקריב לא מעט עבור ההצלחה.
הדבר ששבה את לבי היה
מחקר של הקריה האקדמית - קריית אונו שהתפרסם לפני מספר חודשים מאשר את דבריי. בו נאמר כי רובם המכריע של החרדים היוצאים מהאקדמיה למרחב האווירי של שוק העבודה במקצועות בכירים כמו עריכת דין, ראיית חשבון, היי-טק וכדומה, יתקשו למצוא מקום עבודה שלא בתוככי קהילתם. לפי המחקר, המעסיקים מודים, גם אם לא בפה מלא, כי הם נרתעים להעסיק חרדים. על-פי המחקר 58% מעדיפים שלא להעסיק חרדים. (אגב - במחקר עלו עוד כמה ממצאים מעניינים, כי הערבים והאתיופים סובלים גם הם מאותה בעיה כמו החרדים. באחוזים, מצבם של הערבים הוא החמור ביותר - 83% נרתעים לקבל אותם לעבודה, אחריהם ברשימה כאמור הם החרדים עם 58%, והאחרונים ברשימה הם בני העדה האתיופית, שרק 53% יתקשו למצוא מקום עבודה הולם.)
ואני שואל את עצמי: הרי מדובר באנשים שחוק, מוסר וצדק הם העומדים בראש מעייניהם. אנשי מוסר שנושא השוויון בין כל חלקי העם השונים, ללא הבדל של צבע, גזע ומין ודת עומדים מול עיניהם ומטיפים להם. אז מה קורה אם כן שהם נופלים דווקא בנושאים שבהם היו צריכים להוות דוגמה ומופת לאחרים?
תשובה: כי עדיין אנחנו חברה משוסעת לשברים ולרסיסים, כאשר הסטיגמות המרושעות אינן מרפות מאתנו גם במחיר של אובדן ערכים נצחיים של שוויון, מוסר וצדק, ויהיה זה אומנם רק באנשים ובקהילה מסוג מסוים, אך יהיה זה בגדר המעט המשליך על ההרבה, מה שמצריך חשבון-נפש נוקב של כולנו כאחד, לאור נתונים מזוויעים אלה.
