כאשר הייתי תלמידה בבית ספר יסודי בחיפה, זכורה לי אפיזודה של שיחה בין חברות ברוסית. המחנכת לקחה לעצמה את הרשות לגשת אלינו ולבקש מאיתנו לא לדבר רוסית בשטח בית הספר. לשפת האם שלנו לא היה מקום, נקודה. כידוע, מדיניות כור ההיתוך לא הצליחה לחסל את השפה והתרבויות שאנשים הביאו עמם מארצות המוצא. אולי אנו חבים זאת באופן אירוני לתודעה האימפריאליסטית עליה גדלנו.
הקול הרוסי, אם כן, יכול להישמע בישראל של היום. אך איזה קול הוא זה?
כמו הקול בעברית, גם הקול הרוסי הדומיננטי הנשמע בישראל הוא הקול הלאומני והמיליטריסטי. קולות אחרים מושתקים באלימות, אם הם בכלל מצליחים להיווצר בתוך המהומה הפטריוטית וההיסחפות אחר "אחדות לאומית".
כמהגרים לארץ חדשה, הישראליות נכפית עלינו בעל כורחנו, מעצם היותנו כאן. הרצון והצורך התמים אולי של מאות אלפי מהגרים מברית המועצות לשעבר למצוא לעצמם ולילדיהם חיים טובים יותר, פוגש ברצון ובצורך תמים פחות, של מדינת ישראל, לרתום אותנו למאבק הדמוגרפי כנגד הפלשתינים והפלשתיניות. ההפרדה הגזעית מאלצת גם את מי שכלל אינו יהודי להפוך ליהודי - אם לא בגיור אזי בעמדותיו הפוליטיות - כדי "לתרום" למאזן היהודי-ערבי.
האנטישמיות שרבים ורבות מאיתנו חוו באוקראינה, רוסיה וארצות נוספות, תורגמה לכאורה באופן טבעי למאבק מול הערבים.
הגיע הזמן להפסיק להיתמם ולקחת אחריות על עצם הנוכחות שלנו כאן. על כך שאם או בלי כוונה תחילה נרתמנו לכיבוש ודיכוי של עם שלם. לעיתים גם הומלץ לנו בחום להתגורר בהתנחלויות על אדמות פלשתינים משום שיש שם דירות זולות יותר ומערכת חינוך מפותחת ושטחים ירוקים. גם אם לא שמענו ולא ידענו, עכשיו כבר יודעים היטב.
כפי שגילינו בזמן המתקפה על עזה לפני כמעט שנה, גם בקרב דוברי רוסית, כמו בכל קצוות האוכלוסיה בישראל, ישנם רבים שלא מאמינים כי הפצצת תושבי הרצועה או המצור המתמשך עד היום, יבטיחו להם ביטחון או יועילו לדבר מה מלבד חדוות ההרג.
התקשורת המגויסת בישראל וויתרה ברובה על קודים של אתיקה עיתונאית למען הפטריוטיזם, ובכך תרמה לדה-לגיטימציה של דיון ציבורי אמיתי ופתוח. קולות מעטים ואמיצים של עיתונאים/ות שפעלו לפי עקרונות התקשורת במדינה דמוקרטית, עשו זאת תוך סיכון אישי.
בחברה הישראלית, הזכות לדבר על פוליטיקה ולעצב את העתיד של כולנו שמורה לגנרלים ובכירים יוצאי צבא, גברים ברובם. זכות זו נשללת מן החברה האזרחית, בראש ובראשונה מנשים ומאזרחיות/ים פלשתיניות/ים. עם השנים גיליתי שנשים מהגרות מושתקות פעמיים. המשפט "אם לא טוב לך פה, תחזרי לרוסיה" נועד להזכיר לנו את מקומנו - להיות אסירות תודה על האפשרות להתגורר כאן ולוותר על מחשבה ועשייה פוליטית ביקורתית. כאילו כבר היינו כאן על תנאי של התנהגות טובה ונאמנות למדיניות הממשלה, שגויה ואלימה ככל שתהיה.
ביום ד' יתקיים כנס "שנה למתקפה: נשים מדברות רוסית על עזה וישראל" בשפות רוסית, ערבית ועברית, בניסיון לייצר שפה פוליטית חדשה. בכנס ננסה למלא חסרים אינפורמטיביים בתקשורת הישראלית, נקיים דיון ביקורתי במושג "האחדות הלאומית" ונקשיב לקולותיהן של נשים פלשתיניות, אוקראיניות ורוסיות המתגוררות ברצועת עזה הנצורה. אנחנו לא מחכות לקבלת זכות ההקשבה והדיבור מהשלטון, אלא לוקחות אותה בעצמנו. כמו שאומרים ברוסיה - אנחנו לא פראייריות.
