שלושת חברי הכנסת החדשים, ח"כ יעל רון, בן-משה, ח"כ שבח שטרן וח"כ מטי יוגב, שהושבעו לכנסת בשבוע שעבר, נשאו היום במליאת הכנסת את נאומי הבכורה שלהם.
ח"כ יעל רון בן-משה (כחול לבן) אמרה: "לא ימים רגילים בעולם, לא ימים רגילים במדינה, לא ימים רגילים בבית הזה. זמן לחשבון נפש. אין כמעט רכיב אחד חגיגי בנאום בכורה 78 ימים לפני יום בחירות רביעי בתוך שנתיים. רואה לנגד עיניי את דמותם של הסבתות והסבים שלי, עליהם השלום, שורדי שואה, שאחרי הזוועות שעברו באושוויץ ובמקומות המסתור הקפואים בסלובקיה ובהונגריה, היטלטלו משך שנתיים בדרכים, חסרי כל, כדי להגיע לארץ הזו ולבנות בית לעם היהודי; רואה את דמותם ומשפילה מבט.
איפה היו הם וכיצד פעלו, ואיפה אנחנו היום וכיצד פועלים? זמן לחשבון נפש. האם אנחנו עושים כל שלאל ידינו, כל אחד בתפקידו, כדי לסיים את המצב הזה, למזער את נזקיו ולהתחיל לעסוק בדברים החשובים באמת? - פיתוח מערכת החינוך, פיתוח מערכת הבריאות, פיתוח התחבורה, השקעות בגליל ובנגב, פיתוח כלכלי הכולל יזמות, תעשיה, חקלאות, תיירות, ולא פחות חשוב, איחוי הקרעים העמוקים בחברה הישראלית. זמן לחשבון נפש."
ח"כ שבח שטרן (ליכוד) ציין: "אני כאן בכנסת לזמן שאול. יש לי כרגע ובינתיים רק שלושה חודשים לעשות בשליחות הציבורית הזאת. זה אולי הנאום היחיד שאשא בכנסת. את הזמן המועט הזה אני מבקש לנצל, כדי להיות לפה לכל אחיי מההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון. זו נקראת התיישבות צעירה, אבל היא כבר לא כל כך צעירה. היא בת 20, אפילו 20 ומעלה. יש בה עשרות יישובים שקמו בשליחות ובגיבוי של ממשלות ישראל, יישובים שבהם מתגוררים אנשים נורמטיביים, רופאים ומהנדסים, חקלאים ובנאים, חיילים וקצינים, זוטרים או בכירים. יום אחד הונפה עליהם החרב המשפטית שניסתה לגדוע את מפעלם. התחילו לכנות אותם "מאחזים" על-פי השיטה הבולשביקית להציב תג שלילי לכל ערך לאומי.
לאחרונה גובשה החלטת ממשלה על-ידי השרים צחי הנגבי ומיכאל ביטון, החלטה הומניטרית, שמקובלת על המינהל האזרחי, ושלוקחת כ-50 יישובים על אדמות מדינה ומכניסה אותם לתוך תהליך הסדרה, ובינתיים מאפשרת לרשויות המדינה לתת להם תשתיות בסיסיות. ההחלטה נתקעה במזכירות הממשלה ולא מקודמת. מדוע? כי שר הביטחון בני גנץ החליט לפתע שזה לא מתאים לו פוליטית, שמא מישהו שם בשמאל יחשוד בו שחלילה הוא נהיה ימין."
ח"כ מטי יוגב (ליכוד) סיפרה על שנות ילדותה והוסיפה: "ראיתי איך ילדים נבונים ומוכשרים נפלטים ממערכות החינוך ונאלצים לצאת לסייע בפרנסת הבית, בזמן שבשכונת היוקרה גם תלמיד בינוני זכה לשיעורים פרטיים וקיבל כלים אשר סייעו לו להגיע להשכלה הפורמלית הדרושה על-מנת לבנות ולעצב את עתידו. ילדי שכונת היוקרה היו על המסלול הבטוח להצלחה, ולעומתם, לילדים בשכונה שמאחור לא היה סיכוי, וכפועל יוצא לא הייתה להם תקווה.
הילדים האלה ושכמותם הם הסיבה הראשונה שבגללה אני כאן. גם היום כמובן מקרים כאלו נפוצים בשכונות ובפריפריה. לאורך השנים פעלתי והתנדבתי רבות על-מנת לשנות את המשוואה, לתת לילדים כמו אלו שגדלו לצדי, מהשכונה שמאחור, סיכוי אמיתי ותקווה לנפץ את תקרת הזכוכית, לממש את הפוטנציאל ולבנות לעצמם עתיד טוב יותר, על-אף כל הקשיים והאתגרים המובנים. חיפשתי מאז ומתמיד את הפלטפורמות שיעניקו לי כלים לסייע ולחלץ כמה שיותר ילדים מהמציאות הלא הוגנת בה הם חיים.
לאורך שנות התנדבותי הציבורית נחשפתי למקרים רבים של חוסר בהזדמנויות לקבוצות מוחלשות בחברה, מה שהוגדר לימים כ"פריפריה חברתית", מושג הכולל בתוכו כמובן גם נשים, עולים, קשישים, חסרי ישע ועוד. למען כל אלו המוגדרים כפריפריה חברתית, מקרים אשר החדירו בי את הרצון העז להגיע אל הבית הנכבד הזה לפעול למען עם ישראל לתקן עוולות ולהיות לפה עבורם כאן בכנסת ישראל, המקום בו באמת אפשר להוביל ולקדם תהליכים חברתיים."
