העימות בין יוסף ואחיו שהחל בפרשת וישב, כאשר החיכוך ביניהם גרם לאחים להיפטר מיוסף על-ידי מכירתו למצרים. בפרשת מקץ חלה תפנית בעלילה, כאשר יוסף מועלה מבור האסירים היישר אל כס המלוכה. העימות מגיע לשיאו בתחילת פרשת ויגש, כאשר יהודה שאינו יודע שהוא מדבר עם יוסף, נושא בפניו נאום, שהוא בעצם איום: או שתניח לבנימין אחינו או שנחריב את מצרים. רק כשיוסף רואה את גילוי האחריות של יהודה כלפי אחיו, הוא מבין כי האחים למדו את הלקח וחזרו בתשובה. כעת הוא יכול להתגלות אליהם ולומר להם כי הוא יוסף.
יוסף ויהודה מייצגים שתי גישות של עם ישראל. יוסף הוא הדמות האוניברסלית, מי שרוצה לתקן את כל העולם כולו. לצורך כך, הוא דואג לרווחה כלכלית, כדי שבאמצעותה הוא יוכל לגשר בין העמים. אחרי שכל העמים יחיו בשלום ובשלווה ללא דאגות של פרנסה, אפשר יהיה לאחד אותם למען הכרה בשם ה'. כך הוא עשה במצרים, בצד העושר האדיר שהביא למצרים בזמן הרעב, הוא הכניס בהם את ההכרה באל אחד.
יהודה לעומתו משקיע בקודש של עם ישראל. הוא אינו דואג לאומות העולם או לכלכלת שפע, אלא הוא דואג לרמה הרוחנית של עם ישראל. מבחינת יהודה, אנו נבנה לאום חזק שאין לו תלות בעמים אחרים, בעל צבא חזק, כלכלה חזקה ובעיקר אמונה חזקה, ובכך יהיה נושא הדגל של הקדמה הרוחנית בעולם. שאר העמים יושפעו ממנו, יבואו אלינו ללמוד מאיתנו, ומתוך כך, יכירו גם הם באמונת הייחוד ובמוסר היהודי.
חז"ל מלמדים אותנו כי ישנה בעייתיות בגישתו של יוסף. היא מתאימה רק לאנשים כמוהו. יוסף מכונה "יוסף הצדיק", כי הוא היה מסוגל להתערות בתוך התרבויות של העמים מבלי להיות מושפע מהן. במשך ההיסטוריה קמו אנשים רבים שניסו ללכת בדרכו של יוסף, אבל הם התרסקו מבחינה תורנית ומוסרית, ואיתם הם דירדרו את כל ההולכים בעקבותיהם. הדמות הבולטת ביניהם היא ירבעם, שהיה שר האוצר של ממלכת שלמה, שבשעה שקיבל את השלטון על מלכות ישראל, חטא והחטיא את ישראל, עד שמלכות ישראל נעלמה כליל, והשבטים שהלכו איתו נמחקו מבמת ההיסטוריה היהודית. לעומת זאת מלכות יהודה, שהייתה פחות עשירה ורוב הזמן פחות מצליחה ממלכות ישראל, נשארה להתקיים אחריה ואף על-פי שנחרבה, שרדה את הגלות, וצאצאיה חיים וקיימים כעם ישראל עד היום, בניגוד לעשרת השבטים שאבדו מעם ישראל.
אנו מכירים את המושגים "משיח בן יוסף" ו"משיח בן דוד", אלו הם הכוחות שיביאו את הגאולה. משיח בן יוסף, הוא יוסף הצדיק החוזר בתשובה והופך להיות מ"יוסף הקוסמופוליטי" ל"יוסף הציוני". "פקוד יפקוד א-להים אתכם והעליתם את עצמותי מזה" הוא מצווה לפני מותו. אני רוצה להיקבר בארץ ישראל, לאחר שתקימו את המדינה. הוא וצאצאיו יהיו האחראים לבניית בסיס חומרי יציב לעם ישראל, קרי כלכלה מפותחת, צבא חזק ותשתיות. דורשי רשומות אומרים שיוסף בגימטריא ציון. התנועה הציונית שאפה את חזונו של יוסף, להקים בית לאומי כדי שנהיה "עם ככל העמים". לא הייתה לראשי הציונות שאיפה תורנית-ערכית, מעבר למקום שאפשר לחיות בו בשלווה.
אלא שאנו לא מצפים למשיח בן יוסף, אלא למשיח בן דוד. בדומה לדוד שמלך אחרי יהושע משבט אפרים שכבש את הארץ, ומלכות שאול שהייתה קדימון למלכות בית דוד, כן גם היום אנו מצפים ל"דוד" שיתפוס את ההנהגה של עם ישראל ויקח את המושכות מה"יוספים". אחרי שיש לנו כלכלה וצבא, צריך להוסיף את הקומה הרוחנית ולנתב את עם ישראל לכיוון הקודש. את הכיוון מקבלים באמצעות תורת ישראל. את הפסוק "ואת יהודה שלח לפניו גשנה" דורשים חז"ל שהלך להקים ישיבות במצרים. יהודה מוסיף על מדרגת יוסף את מדרגת הקודש, שאותה אפשר לעצב ולהפנים רק באמצעות לימוד התורה - בישיבות. יוסף ימשיך וינהל את הכלכלה של עם ישראל, אבל יישאר שר האוצר, ראש הממשלה צריך להיות מי שבא מן הקודש ודואג לאחד את החומריות של יוסף עם הקודש, ולהופכם יחד לקודש קודשים.
אינני יודע אם נפתלי הרץ אימבר, כשחיבר את "התקווה" התכוון לכך, אבל שתי המילים האחרונות "ארץ ציון וירושלים", אכן מבטאות היטב רעיון זה. ציון הוא הבניין החומרי של ישראל, ואילו ירושלים היא הבניין הרוחני. אנו צריכים לעשות את השלב בין 'ארץ ציון' אל 'ירושלים'. מעבר מהדאגה רק לבית לאומי חומרי אל הדאגה להיות גם נושאי דגל ירושלים - הקודש של העולם.
