פסק דינו של השופט האנס ציגלר הוא סיפור עוצר נשימה. יש בו פרוזה וליריות משתפכת לצד תיאורים ספרותיים מרשימים. יש בו חלוקה ברורה ונוקדנית לטובים ורעים, לאנשים אכזריים וצמאי דם לצד חסידי אומות עולם. אצילי נפש לצד חיות טרף תת-אנושיות. יש בו גדרות תיל ואנשים רעבים המאבדים צלם אנוש הנלחמים על חייהם. פסק דין קודר ובינארי שגלונים של צבעי שחור ולבן נזרקו באחת לא רק אל תוך דפיו, אלא גם אל תמונת המציאות הנשקפת מתוכו. אין בו מקום למורכבות, להכלה של האחר, לנרטיב שונה.
לא בכדי פותח ציגלר, שכמו וודי אלן יושב לו על כס השופט כבמאי יודע כל, לפתוח את עלילת פסק הדין בלוקיישן המצמרר של גטו ורשה במקום בהשפלתה של גרמניה בהסכמי ורסאי. הבחירה בילדים רעבים האוכלים קליפות תפוחי אדמה רקובים במקום בחיילי הוורמאכט האמיצים הקופאים למוות בכפור הרוסי אומרת הכל. תיאור המשטר של הרייך השלישי כ"אידיאולוגיה צמאת דם, גזענית ולאומנית", כלשונו של השופט, הינה נקיטת עמדה אידיאולוגית המפוררת את העובדות האובייקטיביות כביכול המתוארות בפסק הדין.
כך יש להניח היה פותח אביגדור פלדמן את
רשימתו הביקורתית המסקרת פסק דין של שופט גרמני אשר היה דן את אדולף היטלר למוות לו נתפס בעודו בחיים לאחר מלחמת העולם השנייה. אצל פלדמן אין מקום לעובדות או למציאות הנוקבת כהווייתה. כל העולם כולו נדמה בעיניו כאוטוסטרדה מערב אירופית הגדושה בנרטיבים, בדימויים ובמשלים, אשר מתערבבים באבחה במיקסר פלאי הלש אותן לכדי עיסה דביקה שאין בה עוד מקום לשיפוטיות ערכית, לצודק, לנכון, או למוסרי.
אתה קורא את רשימתו של עו"ד פלדמן בעקבות פסה"ד בעניינה של
אילנה דיין וסרן ר' פעם, פעמיים ושלוש ואינך מבין האם מדובר בעורך דין שהפרופסיה שלו מתיימרת להיות מושתתת על עובדות, או שמא עסקינן בדורש גימטריות ומיסטיקן אפוף סוד.
במקום לקרוא את הטקסט הקוהרנטי של סולברג, מעדיף הכותב להיתלות בתילי תילים של רמזים וצפנים שכביכול נשתלו בו בשפת סתרים כזו או אחרת. כל אות ותג בפסק הדין זוכים לפרשנויות מרחיקות לכת ואפילו הטופוגרפיה של מקום מגורי השופט נעשית לפלדמן כקרדום להשתלחות אידיאולוגית מוסרנית כאילו כביכול גובהה של אלון שבות מסמל את התנשאותו של סולברג על שכניו "הילידים" ושוללת מסולברג את כושר השיפוט, תרתי משמע.
אלא שפסק הדין בעניין סרן ר', כדרכו של פסק דין, עוסק בעובדות ולא בדימויים, במציאות חיינו המדממת בארץ האהובה והסבוכה הזו ולא בנרטיבים עלומים. פלדמן, חוזר במאמרו על החטא הקדמון של אילנה דיין ומנסה למכור לנו תצלום אילוסטרציה במקום את התמונה האמיתית, נרטיב פלקאטי ורדוד חלף המציאות כהווייתה.
