גלעד שליט כבר מזמן הפך לשיחת היום בתקשורת הישראלית, בחברה ובעצם בכל מקום. כולם מדברים על גלעד שליט: הפוליטיקאים מפזרים הצהרות, התקשורת מפרסמת ללא הפסקה ידיעות על התקדמות במו"מ, הפרשנים נותנים את דעתם, המתווך הגרמני מקפץ בין עזה לירושלים - והמשפחה והחברים לא שוכחים לרגע ופועלים ללא הפסקה.
בימים האחרונים, ככל שהמו"מ מתקדם וההכרעה בפתח, קיים בלבול ומועברים מסרים שונים ומנוגדים בתקשורת.
הביטחוניסטים מבקשים שקט תעשייתי, הנמכת פרופיל, הם קוראים לזה עשייה שקטה במקום דיבורים. הם רוצים לשדר עסקים כרגיל ולהוכיח שהם בלתי לחיצים. מאידך, הלחץ הציבורי עושה את שלו ומתעצם. הציבור מתבקש לשלוח מיילים, דעות, פקסים, להשמיע את קולו - והכל כדי להפעיל לחץ שיביא בסופו של דבר לשחרורו המיוחל של גלעד.
משהו בכל ההתנהלות הזו ממש לא מסתדר לי. אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה קמפיין יחסי ציבור כדי להחליט עד כמה חשוב ונכון לפעול במלוא העוצמה כדי להביא לשחרורו של חייל צבא ההגנה לישראל שנתון בשבי האוייב.
אני לא חושב שיש מקום להתלבטות כאן. אין כאן מקום ליחסי ציבור או לפעילות גרילה.
כולנו גלעד שליט ואבסורד עד כדי דמעות שחייל צה"ל ובני משפחתו האמיצים נאלצים להתחנן עד כדי השפלה כדי להחזיר את בנם הביתה.
הדעה, כביכול, ששחרורם של מחבלים או מחבלים שדם על ידיהם תזיק למדינת ישראל ותזרז את המלחמה הבאה או הפיגוע הבא, לא מחזיקה מים, שהרי אם אותם מחבלים לא ישוחררו אזי הטרור הפלשתיני ייעלם?
מחלוקות בין עמים ומדינות דינן להגיע להכרעה רק על שולחן המו"מ, או חלילה במלחמה. שחרורו של גלעד שליט ושחרורם של מאות המחבלים מהכלא הישראלי לא יפתור את המחלוקת בין העמים, לא יפסיק את הטרור ולא יקדם אותנו במילימטר בפלונטר המזרח תיכוני.
אז, אנא, פוליטיקאים וגנרלים יקרים, תפסיקו בבקשה לנהל את קרב ההישרדות הפוליטי שלכם על גבו השברירי של גלעד ועל חשבון משפחתו האמיצה.
גלעד חייב לחזור הביתה. הכתובת רשומה על הקיר. המחיר ידוע כבר שנים ואתם רק מהססים לקבל החלטות אמיצות וזוכים לעוד כותרות ויחסי ציבור.
יאללה, הביתה.
