ותודה לחמאס על שעשה למעני

בשבוע שעבר ערך סעד אלחרירי, ראש ממשלתה החדשה של לבנון, את ביקור החובה בדמשק, זו שעיכבה במשך חודשים ארוכים את הרכבת ממשלתו. בפגישתו עם הנשיא בשאר אלאסד החליפו השניים נשיקות, כמקובל באזורנו, כאילו שאסד אינו אחראי לחיסול אביו של חרירי, רפיק, רק לפני כמעט חמש שנים, וכאילו שחרירי לא ביזה את בשאר אלאסד בנאומים פומביים, בהדביקו לו כינויי גנאי חריפים. הדבר אינו מפליא: לשני הצדדים יש אינטרס ברור בקיום יחסים נורמליים ביניהם, כלומר אדנות מלאה של סוריה על ממשלת לבנון, על צעדיה והחלטותיה, ורפיסות לבנונית מוחלטת מול תכתיבים סוריים. האינטרס מצד סוריה הוא להיראות בעולם, ובעיקר במערב, כמדינה המאפשרת ללבנון לחיות את חייה כפי שכולם מכירים אותה מאז שנות ה-40' של המאה הקודמת – דמוקרטית, פתוחה וליברלית. אסד זקוק לתדמית זו כדי לשפר את מעמדו בעיני המערב, שכן הוא חושש כי בעתיד הקרוב יופעלו סנקציות נגד אירן, ובעת הזו הוא מבקש לבדל את עצמו קצת ממדינת האייתוללות. האינטרס של חרירי הוא ליצור עם סוריה "שקט תעשייתי", כדי שזו לא תעודד את חיזבאללה להערים קשיים על תפקוד ממשלתו, ואולי אף תרסן את ציפיותיו של חסן נסראללה להשתלט על עוד ועוד עמדות כוח בממשל הלבנוני. המפגש בין חרירי ואסד שארך שלוש שעות, תואר כ"שבירת קרח" באמצעות "החום והידידות שהרעיף אסד על אורחו" לאחר שנפש מהנסיעה. אסד פגש את אורחו במקום האירוח המפואר ביותר בסוריה, ארמון תשרין, האתר הרשמי לאירוח נשיאים ומלכים. בתום ביקורו של חרירי, פרסמו הוא ואסד הודעה משותפת שכולה נופת צופים: אופק חדש בין סוריה ולבנון, שיתוף פעולה בכל המישורים והנושאים, קשרי אחווה בין העמים האחים בעלי ההיסטוריה המשותפת וראיית העתיד הדומה של שני האישים. ההודעה דיברה על "חיזוק הקשרים בין המדינות כדי לשמור על לבנון, על הערביוּת ועל אחדות השורה הערבית נגד המדיניות של ישראל, שאינה חדלה לפגוע בזכויות הערבים". אסד הגדיל ואמר ש"ביטחונה ויציבותה של לבנון הם ביטחונה ויציבותה של סוריה", ושסוריה לא תחסוך מאמץ כדי לחזק את קשרי המדינות, את אחדות לבנון ואת ביטחונה ויציבותה. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שהשימוש בקוד "ישראל" חושף אמת אחרת: נראה כי חרירי הביא לאסד מסר מוושינגטון, שבו מבטיח אובמה לאסד כל מה שירצה, כולל הגולן במלואו עד קווי הארבעה ביוני 1967, אם רק יצנן את קשריו עם אירן, וזאת כדי ליצור באירן תחושה של נטישת ספינת המדיניות האירנית הטובעת, במיוחד עם פרוס סוף השנה האזרחית – המועד האחרון (לפי שעה) להיענוּת חיובית של אירן להצעת שש המדינות בעניין הגרעיני. על-פי הערכה זו, הדיבור על ישראל נועד לחפות על המסר האנטי-אירני, שסביבו אולי נסבו שיחות השניים. ייתכן שאסד מחפש מוצא מהקשר עם אירן, וייתכן שחרירי מביא לו אותו.

ביום ראשון השבוע מת אייתוללה עוזמא חוסיין עלי מונתזרי, מנהיגה הרוחני של האופוזיציה באירן, שהיה בן 88. הוא היה בעל תואר אייתוללה עוזמא, שמשמעו אייתוללה גדול, מעל דרגתו של מנהיג אירן, עלי ח'אמינאי, ולמעמדו הדתי הגבוה יותר מזה של השליט העליון הייתה משמעות רבה, במיוחד כאשר הטיח את ביקורתו בשלטון. בשנים הראשונות לאחר המהפכה הוא היה יד ימינו של ח'ומיני, מנהיג המהפכה, ואמור היה לרשת אותו על כס ההנהגה, אלא שברגע האחרון בחר ח'ומיני בח'אמינאי, כנראה בשל החשד שקינן בקרב מקורבי ח'ומיני, כי מונתזרי חושב אחרת מהם. המתח בינו ובית ח'אמינאי היה ברור, והתפתח לפני יותר מעשרים שנה, בעיקר על-רקע אמצעי הדיכוי שהפעיל השלטון נגד מתנגדיו מבית. לכן, לפני מספר שנים הושם מונתזרי במעצר בית, שבמהלכו הקצין את עמדותיו נגד המשטר באירן, והגיע אף לאמירה, שיש להפריד את הדת מהמדינה – רעיון הסותר כליל את גישתו הפוליטית והדתית של ח'ומיני, אשר יסוד היסודות שלה היה השילוב בין דת ומדינה ומתן השלטון לחכם הדת. מאז הבחירות שנערכו לפני כמחצית השנה היה מונתזרי הסמכות הדתית מאחורי מיר חוסיין מוסאווי, המועמד הרפורמיסטי שכנראה זכה ברוב קולות בבחירות, אך נשדד מניצחונו על-ידי הקואליציה השמרנית, שבראשה עומדים השליט העליון ח'מינאי, והנשיא ש"נבחר", מחמוד אחמדינג'אד. תמיכת מונתזרי במוסאווי נועדה להביא את השינוי שלו ציפה כל כך מונתזרי במהלך השנים, עד כדי כך שהביע חרטה על תמיכתו בח'ומיני בתחילת ימי המהפכה האיסלאמית. מעמדו הדתי של מונתזרי העניק לאופוזיציה לגיטימיות רבה, ולכן מותו הוא מכה לכל מבקשי החופש באירן. השלטונות הבינו את העניין, ומייד עם היוודע דבר מותו הם שלחו כוחות ביטחון רבים לעיר קום, מקום משכנו של מונתזרי, מחשש שהידיעה תוציא שוב את אנשי האופוזיציה לרחובות ויתחדש גל ההפגנות נגד השלטון. ההתנגשות עם השלטון אירעה יום לאחר מכן, בעת הלווייתו של מונתזרי, שהפכה – איך לא – להפגנה סוערת נגד השלטון, אשר ערך מעצרים בקרב משתתפיה. מבחינת השלטון האירוע עבר, אך הוא היה הסיבוב השלישי של הפגנות המוניות נגד השלטון. הראשון, בעקבות הבחירות שנערכו לפני כחצי שנה, ארך כשבוע והסתיים במאות הרוגים, מאות פצועים ואלפי עצורים. הסיבוב השני, ביום הסטודנט לפני כשלושה שבועות – היה קצר מקודמו, אך דוכא גם הוא באכזריות. הלוויית מונתזרי הייתה הסיבוב השלישי. ברור שמשהו בסיסי מאוד נשבר בין המשטר לבין האוכלוסיה, המנצלת כל הזדמנות לצאת לרחובות כדי לזעוק "מוות לדיקטטור", כשהכוונה היא לשליט העליון, עלי ח'אמינאי. נראה שגל ההפגנות הבא יחל ביום ראשון הקרוב, שבו יציינו השיעים ברחבי העולם את יום הזיכרון לרציחתו של אלחוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד מייסד האיסלאם, בידי שליחי השלטון האומיי בשנת 680 לספירה, כלומר לפני 1330 שנה. מדי שנה ביום זה מפגינים השיעים בהמוניהם ברחובות, חלקם מכים בידיהם על ליבם לאות אבל, חלקם מכים בשרשראות על גבם וחלקם פוצעים את עצמם עד זוב דם. עניינו של יום זה הוא מחאת השיעים כנגד הסונים על שדיכאו אותם במהלך כל השנים הללו. ייתכן מאוד שליום זה מתכננת האופוזיציה באירן את סיבוב ההפגנות הרביעי, שכן המחאה כנגד הדיכוי ממילא נמצאת באוויר. לא ברור האם השלטון באירן יאפשר את קיום הטקסים הללו: מצד אחד אלו טקסים מסורתיים של השיעה, והוא אינו יכול למנוע מאזרחיו לפעול על-פי מסורתם, אך מצד שני, המחאה הטבועה ביום זה עשויה להביא את השלטון לאסור ב"הוראת שעה" את היציאה לרחובות. כך או כך, האווירה באירן כל כך טעונה, שיום ראשון הקרוב לא יעבור כנראה ללא "אירועים מיוחדים". סיבוב נוסף צפוי ארבעים יום לאחר יום ראשון הקרוב, שכן גם הוא יום ציון לאותו מעשה רצח, אם כי בעל מעמד נמוך מזה של יום הרצח עצמו. הנה הולך ומתברר, כי האופוזיציה למשטר האייתוללות מנצלת כל הזדמנות לצאת לרחובות ולהפגין נגד המשטר, ואילו האוכלוסיה, שרובה נקעה נפשה ממשטר זה, משתפת פעולה עם האופוזיציה. מרחק הזמנים בין סיבובי האלימות הולך ומתקצר, וזהו אחד הסימנים לכך שהאווירה ברחוב האירני הולכת ומתקרבת לנקודת הרתיחה. קשה להתנבא מתי הכל יפרוץ ובאיזה שלב האירועים ייצאו משליטה, אבל ייתכן שאנו מתקרבים לכך, לנוכח הסנקציות שהעולם המערבי מאיים לנקוט נגד אירן בנושא הגרעיני, אם זו לא תיכנע להצעת הפשרה שהוצעה לה עד סוף השנה האזרחית, אשר בפתחנו. אחד הצעדים שמאיימת ארה"ב לנקוט הוא חרם על אספקת תזקיקי נפט לאירן, כלומר דלק למכוניות, למפעלי תעשיה ולייצור חשמל. לפני כשנתיים, כאשר המשטר האירני קבע מכסה לדלק שצורכת כל מכונית, ובהמשך – העלה את מחיר הדלק באופן ניכר – אזרחים זועמים בטהרן העלו באש תחנות דלק, והושמעו סיסמאות נגד השלטון. חרם תזקיקים אפקטיבי על אירן עלול ליצור בה שוב מחסור בדלק למכוניות, ותגובת האזרחים עלולה להיות דומה. המשטר, מן הסתם, ינסה אז להפנות את זעם ההמונים נגד ארה"ב, אלא שאלה יודעים היטב מי גרם לסנקציות הללו, וסביר להניח שעל-רקע המחסור בדלק, תנצל האופוזיציה את הזעם הציבורי לארגון הפגנות המוניות. אם סין ורוסיה לא ישברו את השורה הבינלאומית וישתפו פעולה עם הסנקציות, אזי יש סיכוי שהן תבאנה את המשטר האירני לחשיבה מחודשת של דרכו בנושא הגרעין, אבל קיימת גם אפשרות שהמשטר יכריז כי הטלת הסנקציות היא אקט מלחמתי על כל הקשור בכך, וינקוט דווקא צעדים שיסלימו את המצב. עד היום זה היה דפוס התגובה של משטר האייתוללות לכל לחץ שהופעל עליו: החלטות נגד אירן, שקיבלה מועצת הנגידים של הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית, גררו צעד אירני נוסף בכיוון שהוועדה ניסתה למנוע, והצעדים הפרובוקטיביים הללו תמיד היו פומביים; יישום החלטות שקיבלה מועצת הביטחון נגד אירן גרר תמרונים צבאיים וניסוי טילים, שגם הם נועדו "לברוח קדימה", ולהראות לעולם שדבר לא יניא את האייתוללות מתוכניתם, ושכל החלטה נגדם תגביר את נחישותם לפעול על-פי ראות עיניהם נגד החלטות בינלאומיות. המועד שבו יכולה ארה"ב להפעיל לחצים גוברים על אירן הוא בעוד כחודש, כאשר יתחלפו החברות הזמניות במועצת הביטחון של האו"ם, ונשיאוּת האיחוד האירופי תעבור משוודיה לספרד. האיוש החדש בשני הארגונים אמור להיטיב עם האפשרות להגיע להחלטות קשות נגד אירן, אך ייתכן שעוד בתחילת ינואר – בחלוף המועד שבו אמורה אירן להסכים להצעה המערבית – ייעשו ניסיונות להגיע להחלטות, הן במועצת הביטחון והן במוסדות האירופיים. באירופה הבעיה הייתה ועודנה חברות גרמניות, סקנדינביות, צרפתיות, איטלקיות ואחרות, המביטות על הסוגיה האירנית מבעד לחורי האפסים הרבים של עסקותיהן עם משטר הדיכוי באירן. חמורה במיוחד ההתקשרות של חברת סימנס הגרמנית וחברת נוקיה הפינית למשטר האירני, אשר לו היא מספקת ציוד ותוכנות מחשב, שבאמצעותם הוא מצליח לאתר את מארגני ההפגנות, לעצרם ולפגוע בהם פיזית. כך – בעבור בצע כסף – חברות כלכליות במדינות דמוקרטיות תומכות בעקיפין במשטר האירני, הרחוק מדמוקרטיה כרחוק מזרח ממערב.

כצפוי, סין נמנעת מנטילת חלק בתהליך הגברת הלחצים על אירן, שכן סין מייבאת ממנה חלק ניכר מתצרוכת הנפט שלה, ואינה מעוניינת ליצור מתחים עם המשטר האירני. גם דיכוי זכויות האדם באירן אינו משפיע על שליטי סין, שכן מצב זכויות האדם אצלם אינו טוב בהרבה – גם בסין מוּצָאים אנשים להורג בשל התנגדות לשלטון, וגם בה הפגנות מטופלות ביד חזקה ובאלימות קשה. יכולתה של ארה"ב ללחוץ על סין מוגבלת למדי: ארה"ב היא אומנם השוק העיקרי לתוצרת הזולה של סין, ובאפשרותה להערים קשיים על הייצוא הסיני לארה"ב, אך מצד שני, סין היא כיום ספק המזומנים העיקרי לארה"ב, והלוואות סיניות מהוות כיום חלק ניכר מתזרים המזומנים במשק האמריקני. עצירת ההלוואות הסיניות הללו עלולה לגרום לזעזועים נוספים ומיותרים במשק האמריקני, ולהעלות בתוהו את ניסיונותיו של ממשל אובמה לייצב את הכלכלה ולהעבירה לצמיחה ולהתאוששות. לכן, לא נראה כי סין תצטרף באופן מלא למשטר הסנקציות נגד אירן, ויש אף לחשוש כי תעצור באמצעות וטו כל החלטה אנטי-אירנית במועצת הביטחון של האו"ם. אלא שגם בלי סין יכולה ארה"ב להסב נזקים כבדים לחיים הסדירים באירן, בעיקר על-ידי הטלת חרם על בנקים ועל חברות המקיימים יחסי מסחר עם אירן, ושאינם יכולים להרשות לעצמם לחדול מפעילות במשק האמריקני. אם סנקציות אמריקניות יביאו את המשטר האירני להכרזה על מצב חירום במדינה, כצעד מכין למלחמה – אמיתית או מדומיינת – עצם ההכרזה על מצב חירום באירן עלולה להקפיץ את מחירי הנפט בעולם, בשל יכולתה של אירן לעצור את תנועת המיכליות במיצרי הורמוז, כחלק ממדיניות "הבריחה קדימה" שהיא בדרך כלל הפוכה מההיגיון המערבי, ונועדה להגביר את אווירת המשבר. החורף הקשה שבו מצויות אירופה וארה"ב גורם ממילא לצריכת נפט מוגברת ולמחירים שלא נראה כי יירדו בעתיד הקרוב, וגם זה גורם שיש לקחתו בחשבון, בכל פעם שמדברים על סנקציות נגד אירן. הציבור הדמוקרטי באירופה ובארה"ב אינו סולח לפוליטיקאים הנתפסים כמי שהביאו צרות על בוחריהם, ולכן שיקוליהם של ראשי מדינות אירופה עלולים להיות קשורים למערכת הבחירות הבאה בחצר האחורית של כל אחד מהם, יותר מאשר לעתידו של העולם מול אירן המתגרענת.