אכן, עיתון מעריב נלחם על חייו. כתבות הדעה של יום שישי ושבת, ה-25 בדצמבר 2009, שברו שיאים בהשתלחות משוללת רסן בעיתון המתחרה "ישראל היום". נראה כי נערכה חלוקת עבודה בין העיתונים הממסדיים. מעריב מיילל ומכפיש בציבור, ידיעות אחרונות בוחש בין חברי הכנסת במחשכים - הרחק מהעין הציבורית, ועיתון הארץ סוכר פיו מחשש אצבע מאשימה למול כשליש ממניותיו השייכות לגרמנים, אשר ישראל אינה כוס התה שלהם (במתכונתה כמדינת העם היהודי).
מה עושה עיתון בישראל כאשר קוראיו נוטשים אותו? הדעת נותנת כי עליו להשתפר, לשנות פורמט, לבחון מדיניות העורכים והבעלים, לאמוד את הלכי רוח בציבור ולקלוע לטעם המקובץ כמו גם להגיש מאמרים מעוררי מחלוקת ומפרי-מחשבה ואולי החשוב ביותר, ליצור למצער מצג של אמינות בכך שיביא לקוראים כתבות אובייקטיביות ופרשנויות להן, המקיפות שלל-היבטים של בעיות חיינו אשר ישלימו את המידע שהתקבל דרך האינטרנט.
ולא היא, העיתונות בישראל פונה לכנסת שתצילנה, תחסל עבורה תחרות לגיטימית ותפטור אותה מהצורך להתמודד בשטח המקצועי. העיתון(ים) מגייס בכנסת פוליטיקאים בפרוטה, תמורת נתח שלמונים בנוסח "גרד גבי ואגרד שלך", שיוציאו עבורם הערמונים מן האש. זאת אף זאת, יוצאים במאמרי הכפשה מזעזעים, מנותקים, הזויים, מאמרים מטעם. הזבוב על הקיר ודאי היה מסמיק בתיעוב למשמע הנאמר בחדרי החדרים בין חברי הכנסת ונציגי העיתונים המנסים ידם בסחר הסוסים המושחת הזה.
בן-דרור ימיני ו
בן כספית התבזו בכך שהסכימו להוות "עיתונאים מטעם" - כתבלבי עיתון מעריב (ולמרות שהינם כתבי מעריב), ולהשתלח בעיתון "ישראל היום" באופן חצוף, מתנשא ונכלולי. גם מאמר המערכת של עיתון מעריב העליב את השכל הישר בהתקפתו המכוערת על מתחרהו "ישראל היום", אין ספק כי הגמל של מעריב אינו רואה את דבשתו הבעייתית. נראה כי הבעלים
עפר נמרודי איבד עשתונות.
חמור מכך, כל כתבות ההכפשה הללו בעיתון מעריב נחסמו לתגובות קוראים - קומסומולסקיה פראוודה, מעריב מאחוריך. באותן כתבות-הדעה המוזמנות של מעריב הצביעו ה"עטים להשכיר" לעיל על האופן אחוד-המחשבה המגונה (לטענתם) של עיתון "ישראל היום". נסתר מעינם כי בכך שנענו להזמנת כתבות ההכפשה המתוזמרות הללו ומנעו תגובות קוראים, נהגו הם ת"ק מונים גרוע יותר מאשר לדעתם נוהג עיתון "ישראל היום".
הן בן-דרור ימיני והן בן כספית הינם ברגיל עיתונאים מוערכים. ימיני קנה עולמו בכך שמייצג קו ציוני-ערכי שאינו נרתע לציין עוולות בצד השמאלי של המפה הפוליטית כמו גם הימני. בכך הפך לעיתונאי מבוקש אשר רבים אינם מחמיצים כתבה מכתבותיו. על בן כספית עובר השנה משהו טוב. מעיתונאי משתלח המזוהה עם הצד השמאלי של המפה, הפך זה לעיתונאי למצער אובייקטיבי וכתבותיו אכן הפכו עקב כך למבוקשות גם הן.
גם זה אף זה ניזקו עצמם באורח אנוש מהפן המקצועי בהסכימם להשתתף במחול השנאה ל"ישראל היום", ובמשתמע ואף בגילויי שנאה יוקדת לראש ממשלתנו הנבחר מר
בנימין נתניהו. דווקא משום תדמיתם הנקייה יחסית(?) של השניים, נבחרו הם לשמש כ"אידיוטים מועילים", כשוכבים על הגדר, עבור נמרודי בהכפשת "ישראל היום".
עדיף ציוני על מחריב
הבה ונראה, את מי אנו מעדיפים, האם יהודי חם, ציוני נלהב, שלדון אדלסון, כמשקיע חוץ בעיתון ישראלי כאשר הוא אינו מתערב לא בפסיק ולא בנקודה במתרחש בעיתון "ישראל היום" (כפי שפורסם), לעומת עיתונאינו, אלו אותם המקדמים יחסי צחנה ושחיתות של "הון-שלטון-עיתון" כדבר יום ביומו, אותם שהפכו ל"מחריבי הדמוקרטיה"? אין צורך להשיב, זוהי שאלה רטורית שהתשובה ברורה ונחרצת לגביה.
לפי אותו היגיון, הרי שעלינו לחסום את תרומות העם היהודי המגיע למיליארדי דולרים בשנה על אותו הבסיס. גם השדולה היהודית איפ"ק, אשר ממנה באים התורמים הגדולים ביותר לישראל מהווה גורם משפיע על הפוליטיקה הישראלית באורח עקיף עקב השפעתה על הממשל האמריקני, הלא כן? וניתן להמשיך בכך גם לשדולות היהודיות בארצות האיחוד האירופי.
כותב המאמר אינו ברגיל מקוראי עיתון "ישראל היום". הסיבה היא כי כפובליציסט, חשוב לו יותר לקרוא "עיתוני נישה", "עיתוני קצוות" כגון אתר ערוץ 7, עיתון הארץ "הגדה השמאלית" לדוגמא, משם מלקט הוא נושאים לכתבותיו, מאשר עיתוני מרכז ועיתון "ישראל היום" הינו עיתון מרכז המפה הפוליטית.
מאידך-גיסא, הרי שצרכן החדשות האופייני, כשמו כן הוא, צרכן חדשות, ולכן עיתון כ"ישראל היום" מדבר אל ליבו באשר חש הוא כי אין מנסים להובילו באף ולכפות עליו דעות שאינן עולות בקנה אחד עם דעותיו, כפי שהעיתונות המגויסת - הארץ, מעריב וידיעות אחרונות - מנסים לעשות מקדמת-דנא, בעודם מעמידים פני עיתונות אובייקטיבית. נכון הוא כי גם ובעיקר עיתוני קצוות המפה הפוליטית עושים כן, אך לזכותם עומד "הגילוי הנאות" (למעט עיתון הארץ המנסה לרקוד על כל החתונות), דהיינו, הקורא יודע ומכיר את גישתם הפוליטית של עיתונים אלו ובאשר קוראם, הינו מסנן את הדרוש סינון במידה שחפץ בכך, מבעוד מועד.
ממספר הפעמים שכותב המאמר טרח לעיין ב"ישראל" היום, הוא מצא בו עיתון ענייני, אובייקטיבי (במידת האפשר), מעורר מחשבה (במידת האפשר), ערוך להלל, כתביו מוכשרים ביותר, השפה רהוטה והפורמט מצוין. בקיצור, עיתון כהלכתו אשר עורכיו ניכר בהם כי למדו דבר או שניים מהעיתונות החינמית המופצת בצפון-אמריקה ואף עלו בכך על רבותיהם.
מניסיון אישי, והמדובר הוא בתפוצת עיתונים חינמיים בצפון אמריקה משך תריסר השנים האחרונות בהן קיימת תופעה זו, הרי שהעיתונים "הממוסדים" שם שורדים, מחזיקים מעמד ואף מדי פעם זוכים לעדנה למרות תופעת "החינמונים".
הללו נקטו בדרך "תמוהה" לפי אמות מידה ישראליות. הם לא חירפו וגידפו את התופעה החדשה, הם לא רצו לפרלמנט לחוקק חוק חוסם תחרות, הם פשוטו כמשמעו השתפרו לבלי הכר. העימוד השתנה, שיתוף הפעולה עם האינטרנט והמכשירים הנישאים השתנה, הכתבות הפכו לאובייקטיביות יותר תוך שמירה ופיתוח של מדורי פרשנות לחדשות, יחד עם מדורים מחציפים ומעוררי מחשבה. הם הפכו לברי-תחרות ל"חינמונים" אשר נלקטו על-ידי הקוראים בבוקר, אך אותם קוראים ממש קונים בערב את "המוסדיים" לקבלת דברי פרשנות ורקע נרחבים יותר לגבי חדשות היום.
שיקום - לא בכחש
כמובן כי תפוצת כל העיתונים הממוסדים בעולם הידרדרה ועיתונים נסגרו. האחראים לכך אינם "החינמונים" אלא תופעת האינטרנט המבורכת אשר גרמה למפרסמים להעתיק אליה תקציבי פרסום. זו התופעה אשר נתנה פתחון-פה, וטוב שכך, לממודרים התמידים בוזגלו ואיצקוביץ (כמטפורה), אשר תלך ותשתלט יותר ויותר על חיינו. למי שחושב כי "מהפכת האינטרנט" כבר אירעה, הרי שטעות בידו. אנו אך בפתיח למהפכת האינטרנט. בתוך עשרים עד שלושים שנים ייעלמו קרוב לוודאי מרב העיתונים "הממסדיים" בכל רחבי העולם ויופיעו באופן שונה לחלוטין. לא יהיה כוח או חוק כנסת שיוכל לעכב זאת (אלא באם יהפכו כולם לעיתונים בבעלות מדינה - דבר שאינו סביר).
גם תופעת ה"חינמונים" תלך ותיעלם לאיטה, ולחילופין אף היא תשנה פניה ותפנה מקומה לעיתונות דיגיטלית הזמינה בזמן אמיתי בכל אתר ואתר, שתיקלט במכשירים מתאימים השווים לכל כיס והתואמים את מידת הכיס.
כבר נאמר על-ידי חכמים: "אם אינך יכול להילחם בם, הצטרף אליהם". העיתונות המוסדית במדינת ישראל חייבת, במידה שחפצת חיים היא, להכיר בעובדה כי עולמנו עובר שינוי בכל האמור בנושא תקשורת ההמונים. לדעתנו, השינוי הינו חיוני וחיובי מאין כמוהו במידה שייעשה בשום שכל. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה אשר ציבורים עצומים שהיו מנועי פתחון-פה מקבלים זכות דיבור השווה לעיתונים רבי-תפוצה מוסדיים.
על העיתונות הכתובה הממסדית לשנות דרכיה. הציבור של היום אינו הציבור שלפני 60, 40 ו-20 שנים. תופעת האינטרנט יצרה קהל צרכני חדשות מתוחכם, מיודע בזמן אמת, קהל שאין לסובבו בכחש, בצביעות ובהעמדת פנים כפי שנהגו העיתונים הממוסדים (ועדיין חלקם נוהגים).
האמור לעיל כולל כמובן גם את רשתות הטלוויזיה. ראה הצרות הקיומיות שנחתו על ערוץ 10 על שהעז באווילות מתנשאת לנקוט בגישה אג'נדית מוטה לכיוון אחד ועדיין ממשיך באיוולתו המשרישה, ובכך הפך מערוץ מסחרי נטו ל"נתמך ציבור".
מהפכה בעיתונות
העידן הדיגיטלי הולך והופך ללא כל ספק למלכת המדיה. עיתון או ערוץ טלוויזיה שלא ינצל במהירות האפשרית את רשת האינטרנט ושאר האמצעים הדיגיטליים על כלל אפשרויותיהם (באורח מושכל ולא כפי הנהוג היום כערוץ משני זניח), או כל אמצעי דיגיטלי אחר הזמין לציבור, אם בהעברת תכנים מסוימים באורח דיגיטלי לאתרי החדשות (תוך יצירת שותפויות והתאגדויות מתאימות), כמו גם ניצול מכשירים נישאים, אלו הקיימים ואלו הנמצאים בפיתוח, ייכשל וייעלם מחיינו בעתיד הנראה לעין. ובהמשך, עיתון אשר לא ייערך מבעוד מועד לעידן "הדיגיטלי הטוטאלי" העומד לפתחנו בתוך שנים לא רבות, ייעלם אף הוא בשלב הבא.
הניסיון לשמר את חזקת ה"הון-שלטון-עיתון" דרך העיתונות הממוסדת על הציבור, לא יצלח, לא עוד, לא בעידן הדיגיטלי. ניתן לשנות את חוקי הכנסת דרך "מקרצפי הגב", אלו משלמי השלמונים מהעיתונות, אך אין אפשרות לשנות את הרגלי הצריכה של ציבור צרכני החדשות אשר מצביע ברגליים (ובאצבעות) לעבר העידן הדיגיטלי. עלינו להסכין עם העובדה כי בתוך שנים ספורות אפשר שיהיו גורמי חוץ אשר בבעלותם יהיו אתרי אינטרנט ואמצעי חדשות דיגיטליים אחרים המיועדים לציבור בישראל ואנו לא נוכל לעשות דבר וחצי דבר למנוע זאת, "ישראל היום" הוא אך הסנונית הראשונה.
לחילופין, עלינו להתמקד בחקיקה ובאכיפה נחרצת של אתיקה עיתונאית בעלת שיניים חדות אשר לא תתיר לשרלטנים הממלאים את מסדורות המדיה היום, ומחר, עת יפרוש עלינו העידן הדיגיטלי כנפיו ביתר שאת, להמשיך ולהפיץ מרכולתם הבואשת באין מפריע. יש לחדול מלהותיר את החלב למשמרתו של החתול - כתחליף ל"מועצת העיתונות" האימפוטנטית יש להקים גוף מקצועי-ציבורי בלתי תלוי ובעל סמכויות אכיפה הדוקות.
המדובר הוא ב"חופש הביטוי" אך בהחלט באיסור על "חופש השיסוי". המדובר הוא ב"צנעת הפרט" ובזכותו לכך. המדובר הוא באכיפה קשה ונחרצת של חוקי הסוביודיצה המופרים בעט גס מעשה יום ביומו. המדובר הוא בניתוק הקשר המושחת של "הון-שלטון-עיתון". המדובר הוא במי יהיה זה שיקבע את זכות הציבור לדעת. עלינו לאכוף תקנות האתיקה ללא תלות וקשר לאמצעי המימון ומקורותיהם, ובלבד כמובן שלא יגיעו ממשלות זרות המונעות על-ידי טעמים זרים לקיומנו, לידי "סוכנים זרים" המקעקעים את אושיות קיומנו כאן. המדובר הוא בעיתונות הוגנת, אובייקטיבית, עיתונות המהווה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" לאשורה. איננו אמורים להמתין למהפכה הדיגיטלית, זהו צורך השעה, כאן ועכשיו.
