|
גם לאחר שהקצין זוכה מכל אשמה, סרבה דיין לספר זאת לצופיה, וטענה בעזות מצח כי "לא הייתה לכתבה כל נגיעה להרשעתו או לאי-הרשעתו של התובע". דיין יכולה אולי למכור קרח לאסקימוסים, אך אדם ישר היא לא | |
|
|
|
בדרך-כלל, קשה לנו להבין כיצד יכולה העלמת מידע לגרום לעיוות התמונה. והנה דוגמה: במהלך המשדר סיפרה דיין על "חיילים מתוך הפלוגה שהחליטו לספר מה ראו שם", והראתה חייל שדמותו מטושטשת המעיד על וידוא ההריגה של הקצין. על זה נכתב בפסק הדין: "כמסתבר, בעת הכנת הכתבה כבר ידעה אילנה דיין כי חיילים הודו בחקירתם במצ"ח כי שיקרו בתחקירים כדי לפגוע בתובע". דיין פשוט העלימה מהצופים את מה שהיא יודעת, וזה הכל. (לתפארת המליצה, השתמשה דיין בתוכנית בלשון עתיד במילה "יחליטו", ולא בלשון עבר במילה "שהחליטו".)
לא במקרה, ולא בהיסח הדעת, בחרה דיין להשתמש במילים "החליטו לספר מה ראו שם", במקום (לדוגמה) במילים "העידו עדויות שסתרו לחלוטין את עדות הקצין". חמש המילים: "החליטו לספר מה ראו שם", מעידות על כך שדיין יודעת, בוודאות מוחלטת, שמה שהם סיפרו זה בדיוק מה שהם ראו, ושזה בדיוק מה שקרה שם. אחרי ששמעו מילים אלה, לא יכולים הצופים אפילו להעלות בדעתם, שעדות החייל המוצגת בפניהם היא עדות שקר. קשה למצוא דוגמה טובה מזו לעיתונאי הממלא את תפקיד השופט, ובמקרה זה שופט שהפך משפט למשפח. רק בגלל אמירת חמש מילים אלה הייתה הצדקה להרשיעה.
דיין נותנת לשקרנים גיבוי מוחלט, ובכך מצטרפת אליהם. אין אצלה סימני שאלה, אלא רק סימני קריאה. היא מציגה בפנינו תמונה בהירה וחדה, אך זוהי תמונה כוזבת. גם לאחר שהקצין זוכה מכל אשמה, סרבה דיין לספר זאת לצופיה, וטענה בעזות מצח כי "לא הייתה לכתבה כל נגיעה להרשעתו או לאי-הרשעתו של התובע". דיין יכולה אולי למכור קרח לאסקימוסים, אך אדם ישר היא לא.
ולבסוף, סתם שקר בוטה: "ילדה קטנה... שהייתה בדרך לבית הספר". במדינה בה מדברים על "הילדים שלנו המשרתים בצבא", ניתן לקרוא לנערה בת 14 בשם ילדה קטנה, אך בדרך לבית הספר היא לא הלכה. ברור כשמש שהיא נשלחה אל המוצב על-ידי מפלצות, שאת רשעותן אין ביכולתנו לעכל, ושחיי בנות-עמן חשובים בעיניהן כקליפת השום. ואם התכוונו המפלצות לשלוח אותה למוות חסר תוחלת רק כדי להשתמש במותה כקלף תעמולתי, ולהציג את חיילינו כרוצחי ילדים, הן מצאו שותפה נלהבת בדמותה של אילנה דיין.
פסק הדין קרע את המסווה הצדקני והצבוע מעל פניה של דיין, אולם די בקריאת התגובות לפסק הדין כדי להבין שכמעט כלום לא קרה. חבריה ושותפיה לדעה של דיין ממשיכים לעמוד לימינה גם היום, ועושים כמיטב יכולתם כדי להסתיר את הסיבות האמיתיות להרשעתה. ובכל זאת, פרסומו של פסק הדין מצית שביב של תקווה אצל שוחרי הצדק, שלפחות לא תמיד מפסיד, גם אם לא בטוח שבסוף ינצח.
|
|
מי מפחד מאילנה דיין?
|
|
|
|
היא אומרת על-רקע התמונה: "משהו בפלוגה המסייעת של גדוד שקד התחיל להשתבש מזמן". מה בדיוק משובש בזה שחלק מהווי החיים בפלוגה הוא חיילים רוקדים? מי שמראה לנו חיילים רוקדים אחרי שהרגו מחבלת, ואומרת לנו שמשהו אצלם השתבש מזמן, רוצה שנחשוב שהחיילים רוקדים אחרי שהרגו מחבלת. לא עובדה הייתה כאן אלא עבודה בעיניים | |
|
|
|
שני קטעים שהוצגו במהלך התוכנית הראו התנהגות מתמיהה ומקוממת של החיילים. בראשון הם נראים במהלך אירוע החדירה למוצב כשהם יורים בשקט, בשאננות ובביטחון, ללא כל תחושת בהלה או איום. בקטע השני הם נראים רוקדים משמחה מיד לאחר שהארוע הסתיים בהריגתה של הילדה/מחבלת. חשוב להדגיש: בשום קטע אחר שהוקרן לא ניתן למצוא התנהגות חריגה של חיילי המוצב בשעת האירוע. יש רק שני קטעים בעייתיים, וראה זה פלא, שניהם צולמו במועדים אחרים ושולבו על-ידי דיין בקטעים שצולמו במהלך האירוע. דיין טענה במשפט שהקטעים שולבו בתום לב ומתוך שיקולי עריכה שגרתיים. האמנם?!
כשנשאלה במהלך המשפט על קטע החיילים הרוקדים שהצמידה לקטעים שצולמו במהלך האירוע, טענה דיין שהראתה את הקטע רק כדי "להראות משהו מהווי החיים בפלוגה". אך אם זה נכון, למה היא אומרת על-רקע התמונה: "משהו בפלוגה המסייעת של גדוד שקד התחיל להשתבש מזמן". מה בדיוק משובש בזה שחלק מהווי החיים בפלוגה הוא חיילים רוקדים? מי שמראה לנו חיילים רוקדים אחרי שהרגו מחבלת, ואומרת לנו שמשהו אצלם השתבש מזמן, רוצה שנחשוב שהחיילים רוקדים אחרי שהרגו מחבלת. לא עובדה הייתה כאן אלא עבודה בעיניים. החיילים לא רקדו מיד אחרי שהרגו את המחבלת, אלא מספר ימים לאחר מכן, ודיין לא העבירה מסר אלא רקמה עלילת זדון.
ניתן לשער שדיין וצוותה היו זהירים הרבה יותר כלפי הקצין מאשר כלפי כלל החיילים, כיוון שהעריכו שהסיכוי לתביעת דיבה שתוגש על-ידי כלל חיילי המוצב הוא נמוך ביותר. יש לשים לב: בדרך-כלל נזהרים המעלילים על חיילי צה"ל מלהעליל על חייל מזוהה, שיוכל להגיש נגדם תביעת דיבה. גם בפסק הדין לא התייחס השופט בהרחבה לרשעות העלילה על החיילים, כיוון שתביעת הדיבה הוגשה על-ידי הקצין ולא על-ידי חייליו.
האמת היא שלא היה שום דבר משובש בהתנהגות החיילים, שירו על דמות המתקרבת למוצב כשהם שומעים ברמקול את הקריאה "מחבל במוצב". מה שהשתבש הוא שיקול דעתה של דיין עצמה, שהתעלמה מהאפשרות שקצין צעיר ואמיץ לא יירתע מהתמודדות מול עוצמתה הכספית, התקשורתית והפוליטית, ויחשוף את קלונה ברבים. (בדיוק אותה טעות עשה חיים רמון, כשמולו ניצבה אז קצינה צעירה ואמיצה. מעניין שבשני המקרים היו מעורבים אלופים בצה"ל: גיורא איילנד שנתן לקצין "עצה ידידותית" לבטל את התביעה, וגדי שמני שעודד את הקצינה להגיש את התלונה. יחי גדי שמני וההבדל הקטן.)
|
|