בצוק העתים של העיתונות הישראלית, עת בה מעריב וידיעות אחרונות מאויימים על-ידי גידולו ופריחתו של "היום", צצות ועולות מחשבות לתת גיבוי ממשלתי למעריב כדי שישרוד, לבל ייעלם מכלל התרבות הישראלית, וזאת - בשם חופש העיתונות והבעת הדעות.
עוד טוען
בן-דרור ימיני, נציג העיתון שבמצוקה, כי מספר המינויים של מעריב הולך ועולה, וכי רק בגלל התרחקות המפרסמים - מצוי העיתון על סף התמוטטות כלכלית. אלא שהעיתון הינו מוסד כלכלי לכל דבר ועניין, ללא כל יתרון על הצגת תיאטרון או סופרמרקט, וכפי שהמדינה לא אמורה לממן ולתמוך בסופרמרקט מתמוטט או בתיאטרון כושל (שגם מזה צריך להיגמל) - כך גם אינה אמורה לתמוך בעיתון אשר מנוהל בצורה בלתי יעילה מבחינה כלכלית.
אלא שדווקא בזכות חופש העיתונות והבעת הדעה, צריך לתת לעיתון להתגבר על המכשולים שבדרכו - בכוחות עצמו, ולהימנע מכל תמיכה ציבורית על גבו של משלם המיסים הישראלי.
זה לא רק בגלל שאני לא קורא את מעריב (מלבד כמה שנים שבהן היו לי טורים בנושאי בנייה בעיתון - דבר שהופסק), ולכן לא יהיה זה ראוי כי אני אממן את העיתון, אלא בעיקר בזכות השוק החופשי האמור להתנהל בצורה חופשית - ללא התערבות חיצונית - ובוודאי ללא התערבות ממשלתית.
ההתערבות הממשלתית בה מדובר, יכולה להיות בצורת תשלומים ישירים של כספים, כמו גם בצורת חקיקת חוקים מגבילים שיגבילו עיתונים אחרים מלהתקיים ולהתפתח, כדוגמת החוק המועלה עתה לדיון בכנסת ביוזמה משותפת (איך לא) של מעריב עם ידיעות אחרונות. שני העיתונים הללו ספגו מכות קשות מ"היום", והם רוצים בחיסולו, וכתביהם נלחמים עכשיו על הבית.
במלחמה - כל האמצעים כשרים, ואני בהחלט מבין את בעלי העיתונים, אך לא הייתי משתף איתם פעולה וכן הייתי דוחה את דרכם ומחבל בה.
מי שבייאושו סר לפתחה של המדינה, כמוהו כמבקש נדבות, והמדינה תיתן נדבה ביד רחבה לענייה ולנזקקיה, אך לא לעיתוניה.
היה והמדינה תגבה את מעריב ו"ידיעות", אלה יצטרכו לגמול לה על כך, ובדיוק כאן נמצא הפתח לעיתונות ממשלתית מטעם, לעיתונות המוטית תמיד למממניה, לעיתונות שאינה חופשית אלא כבולה באזיקי השלטון.
