על קברו הטרי של הרב מאיר אבשלום חי הי"ד אנו חשים אבל, צער וגם זעם, על השלטון שיצר את התנאים לרצח הזה - מהסרת מחסומים ועד להקפאת ההתיישבות היהודית שנתנה למרצחים הערבים את האור הירוק המסורתי מזה מאה שנה: "אד-דאולה מענא" - הממשלה איתנו! בתרפ"ט הייתה זו הממשלה הבריטית ועכשיו, להוותנו, ממשלה יהודית. ויש גם תסכול והרגשת אין-אונים מול טמטום השכל וקהות החושים, "folly " באנגלית - "איוולת" הוא המונח שבחר מתרגם ספרה של הסופרת וההיסטוריונית האמריקנית-יהודית הידועה ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" - "The March of Folly".
ברברה טוכמן טענה שההיסטוריונים, המחפשים את הסיבות לכל מיני אסונות לאומיים, פוסחים על הגורם העיקרי: איוולת וטמטום. למה התקבלו החלטות מדיניות שהרסו ערים ומדינות והשמידו עמים? הסתכלו קרוב-קרוב ותמצאו את הטיפשות ואת האיוולת.
במבוא לספרה היא מביאה את סיפור התפלגות הממלכה המאוחדת של המלך שלמה. כיצד מאס רחבעם בנו בעצת הזקנים, שמע לעצת "הילדים" שגדלו איתו והתגרה בעם הסובל במילים עולבות ומקוממות:
"קוטני עבה ממותני אבי, ועתה - אבי העמיד עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם, אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים".
התגובה הייתה צפויה: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאוהליך ישראל!" - ניצחו השנאה והפילוג. הממלכה המאוחדת נחצתה לשתיים, אסון לאומי בלתי-הפיך שכולו פרי נמהרות, קלות-דעת וטמטום.
הפרשה ההיסטורית הזאת מזכירה את "פקודת המבצע" מקפיאת הדם להפעלת צה"ל נגד המתנחלים לצורך אכיפת הקפאת בנייה ביהודה ובשומרון עליהם. ניתן לצייר בדמיון את רחבעם בדמותו של אחד כמו
אהוד ברק ואת נערי התקשורת כיועציו "הילדים" ולחוש ברהב, בהתנשאות, בשחצנות ובהתגרות בהתגלמותם, עוד "מצעד איוולת" לקראת אסון לאומי.
קורבנות האיוולת
הדוגמה השנייה שברברה טוכמן מביאה בספרה היא נפילת העיר טרויה. עשר שנים עמדו חומות העיר במצור האכזרי של צבאות יוון - 100,000 איש שבאו ב-1,186 אוניות - ולא נפרצו. במחנה היוונים, שהיו רחוקים ממולדתם וממשפחותיהם, נפל המורל והם היו קרובים להישבר. ואז עלה אודיסיאוס על הרעיון הגאוני להמר על הטמטום בעיר טרויה, על קלי-הדעת ומעוטי-השכל, והיוונים קיבלו את עצתו השטנית: להסיר כביכול את המצור, לפרק את המחנה, לעלות על האוניות, אבל - להשאיר ליוונים מתנה בצורת סוס עץ עצום-ממדים, שמחמת גודלו אי-אפשר להכניסו בשער העיר. היו בוודאי בטרויה מי שהזהירו מפני הכנסת הסוס, אך האיוולת - כרגיל - ניצחה: את החומה הבצורה, ששום אויב לא הצליח לשבור, פרצו הטרויאנים בעצמם, ובלבד להכניס את סוס הענק פנימה. אחר-כך העמידו אותו במרכז העיר והלכו להם להשתכר ולחגוג את ניצחונם. אלא שהסוס היה חלול והתחבאו בתוכו מיטב הלוחמים, וגם חיל יוון לא עזב אלא חיכה בקרבת מקום, ובדמי הליל הגיחו הלוחמים מבטן הסוס וטבחו בתושבים הנדהמים. מבחוץ, מבעד לפרצה שפרצו הטרויאנים בעצמם, זרם פנימה צבא יוון. העיר נכבשה, נבזזה, הוצתה ותושביה נטבחו. טרויה לא הייתה עוד, היא נפלה קורבן לאיוולת.
הרב מאיר חי שנרצח בשומרון נפל גם הוא קורבן לאיוולת, איוולתן של ממשלות ישראל לדורותיהן - ויעידו על כך רוצחיו, השלושה שצה"ל חיסל והאחד שהרשות של רמאללה נתנה לו מקלט.
מי הם הרוצחים? התקשורת דיווחה ביובש שהיו אלה מפקדי-צמרת בתנזים" וב"גדודי חללי אל-אקצה" - שני ארגוני טרור השייכים לפת"ח - ואיש לא טרח להסביר לציבור, איך ייתכן שארגון טרור רצחני הוא חלק בלתי-נפרד מן הפת"ח, גוף שישראל תומכת בו בחומר וברוח ומתייחסת אליו כאילו היה בעל ברית?
ומי הוא ראש הפת"ח?
אבו מאזן. אותו האדם המכהן גם כראש אש"ף, "הארגון לשחרור פלשתין" שהפת"ח הוא המרכיב העיקרי בו והוא חתום על כל ההסכמים עם ישראל. ואש"ף-פת"ח שולטים ברשות הפלשתינית, שאבו מאזן הוא "נשיאה". אדם שבא מן המארס היה שואל: אם הארגונים האלה מחזיקים בו-זמנית גם בארגוני טרור, אז מה הוא ראשם של כל הארגונים האלה כולם - מדינאי נורמטיבי או ראש כנופיית מחבלים?
צבא ההגנה לישראל, המגן על חיי אבו-מאזן מפני מתנקשים מן החמאס, ומדינת ישראל התומכת בו בכל דרך, איך הם יכולים להפריד בין שני הכובעים שלו - כובע השלום של אוסלו וכובע הטרור של התנזים וגדודי אל-אקצה? - אין תשובה אינטליגנטית על השאלה הזאת, לבד מהפנייה אל "מצעד האיוולת".
