שנה אחרי "עופרת יצוקה". מונח לפני דף, שחולק לחיילי צה"ל ערב הכניסה לעזה. בצד דברי תורה והלכה נמצא בדף מקום כבוד לשיר, שכתב אילן שינפלד ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-12 ביולי 2006. מי שהביא את שירו של אילן שינפלד כציוד רוחני בחגור של חיילי צה"ל בעזה, העמיד לפני החייל את מטרת המבצע -
"עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה
בְּמַחֲרֵשׁוֹת וָמֶלַח
הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָב
הַקִּיזוּ אֶת דָּמָם".
כתשובה למתקפה הבלתי-צודקת של החמאס על אזרחי ישראל בשדרות, המענה הצבאי של צה"ל היה במלחמה בעזה ל"הַחֲרִיבָה עַד אֵין תּוֹשָׁב". כתשובה למתקפה הבלתי-צודקת של החמאס על אזרחי ישראל מביאה סמכות רבנית צבאית מענה שאול מהשירה העברית בתוספת גיבוי מעולם התורה, בגיוס פסוקים המציגים את אזרחי עזה, ככאלו שחל עליהם דין עמלק -
"וְעַתָּה לֵך וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק
וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ
וְלא תַּחֲמוֹל עָלָיו
וְהֵמַתָּ מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה
מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק
מִשּׁוֹר וְעַד שֶׁה
מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' ט"ו 3).
צבא המצייד את חייליו בתחמושת תורנית, המצדיקה המתה "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק", פוגע בערכי התרבות והמוסר של העם שבשמו הוא פועל. כשהספרות והשירה העברית נאלמים ונעלמים, הם חוטאים למה שאנחנו מצפים מהם להיות המצפן והמצפון של החברה. כשהשירה העברית תורמת את תרומתה בקריאה להשמדה כללית של ציבור אזרחים - "עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה בְּמַחֲרֵשׁוֹת וָמֶלַח, הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב" - זו פשיטת רגל של ערכי תרבות.
במערכה נגד צבאות ערב שפלשו למדינת ישראל ב-1948, הספרות והשירה העברית גילו רגישות רבה כלפי גורלו של האזרח הערבי. אבא קובנר, קצין בחטיבת גבעתי, בצד הדברים הקשים שכתב כנגד הצבא המצרי שפלש לישראל, הוא כותב את ספרו "פרידה מהדרום" -
"מִכָּאן אֵין כְּבִישׁ...
קְרוּעוֹת גְּזוּרוֹת -
בְּיַם קְסָדוֹת שֶׁשָּׁמְטוּ -
כַּפּוֹת גְּבָעוֹת
וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה.
גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה".
שנה אחרי המלחמה בעזה - באוקיינוס המילים, שמציף אותנו בעקבות המלחמה הזו, חסרה לי הצעקה של אבא קובנר בשירו - "גֶרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה".
המשורר אבא קובנר, הקצין בחטיבת גבעתי, שלחמה בחזית הדרום ב-1948, ידע גם לתת ביטוי לכאב אל מול כפרים ערביים שרופים ואזרחים שגורשו בזדון מבתיהם.
באותה מלחמה קשה כותב אבא קובנר לנוכח מראות הרס, פליטות וסבל של כפריים ערבים - "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה, עַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה". מהרגישות של אבא קובנר אנחנו מגיעים אחרי שישים שנה ל"עָלוּ עַל עַזָּה בְּמַחֲרֵשׁוֹת וָמֶלַח".
למרבה הצער, באותה מלחמה שהתרחשה לפני שנה, הייתה חסרה בשירה העברית הצעקה - "בְּעַזָּה וּבִשְׂדֵרוֹת יְלָדִים רוֹצִים לִחְיוֹת". די לטירוף!!! די לירי הקאסמים על שדרות וישובי עוטף עזה, די לירי הטילים לעבר המקום הצפוף ביותר בעולם, רצועת עזה. רק נותרנו עם "פניני לשון" של כתבים צבאיים בטלוויזיה הישראלית, שבמלחמה לפני שנה התפעמו בקולם המרטיט "מהמראה המרהיב של ענני עשן מקושטים בצבעים אדמדמים" המכסים את עזה.
נותרנו עם כתבים צבאיים, שהביסו ברחובות עזה את השפה העברית, והשפילו את אוצרותיה היפים על-רקע עשן מתמר "במראה המקסים" המסתלסל על לשונם הישר אל תוך המרקע, ומשם אל קהל צופים, המקבל בשפה העברית "מראות מרהיבים" ו"מראות מקסימים" של אש ותמרות עשן הקוטלות חייהם של מאות ילדים, נשים וטף. נותרנו עם מצור מיותר על עזה, המלכד את האוכלוסיה האזרחית סביב הנהגתו בניגוד לעצות אחיתופל הכוחניות להמשיך במצור ימי, אווירי ויבשתי.
נותרנו עם בריח ומסגר, שהספרות והשירה העברית החליטו באמצעותם לנעול את הלב ואת היצירה ולקבל גרניקה במלחמה מיותרת שפירות באושיה עולים היום על שולחננו. וחבל שלא השכלנו למנוע אותה. באמת חבל.
