"דברים כנים על הציונות - משמעותה של לאומיות יהודית" הוא תרגומי החופשי לכותרת מאמרו באנגלית של מרק וובר, אנטי-ציוני ומכחיש שואה ידוע לשימצה. במאמרו זה קובל המחבר על אי-הבנה רווחת בציבור היהודי והלא-יהודי באשר למשמעות הציונות, הנתפסת כמילה הישראלית ל"פטריוטיזם" ותו לא. תוך התחקות אחר שורשי התנועה הלאומית היהודית, מזהיר וובר ומאיים, כי הציונות אינה דבר כה שגרתי, ולמעשה הינה קיצונית ומהפכנית וחסרת תקדים בדרישותיה ובאופיה.
בלי כחל ושרק, הכרח שייאמר: הוא צודק. תפיסתם השגויה והרפה את ה"ציונות" של רבים בישראל ובעולם כיום, משתקפת היטב בפזמון של יואל ריפל, "מהי ציונות?", הכולל את השאלה הרטורית: "לסגור סתם ברז שדולף / לקחת טרמפ חייל עייף / ולא להישאר אדיש / כשמשליכים אשפה לכביש / האם כל אלה בכנות / אינם, בעצם, ציונות?"
ובכן, בכנות - לא.
"האבן מתגלגלת במורד ההר", כתב בנימין זאב הרצל על מצבם המסוכן של היהודים באירופה, "למטה, לגמרי למטה!". ומה בתחתית? "כלום תהא זו הפקעה בכוח מהפכה? כלום תהא זו החרמה בכוח ריאקציה? כלום יגרשונו? כלום ירצחונו? אני משער את כל הצורות הללו ועוד אחרות". חוזה המדינה היה גם חוזה השואה, ולא בכדי - מלכתחילה, חזון הבלהות הוא שחייב את חזון הגאולה בדרך ההתחדשות הלאומית, כינון הריבונות היהודית וחיסול הגולה. ציונות זו, המקורית, המדינית, כפי שהוגדרה והותוותה על-ידי הרצל, נורדאו ואחרים, עוד בטרם עוּותה על-ידי מי שגרעו ומי שהוסיפו, זו שעניינה אינו "מרכז רוחני" או "חברת מופת", אלא קודם כל הצלה ועשיית צדק היסטורי - ציונות זו ממילא עומדת בסתירה עם התחשבות דמוקרטית ברגשות הילידים הערבים; או עם תוכנית הדרגתית של דונם אחר דונם; או עם הסתפקות בגבולות של גטו מקוטע; או עם סובלנות כלפי מנדטור בריטי עוין; או עם רגישות לרצונם החופשי של יהודים שאננים מסרבי עלייה. ציונות זו, מעצם חומרתה ודחיפותה, מצדיקה ומחייבת ומקדשת - במידה שהם נדרשים לה - גם מרד ומלחמה וגירוש ואפליה וכפייה ופרישה, ועל כן אפשר וצפוי שתתנגש עם ערכים מערביים-ליברליים (הגם שאין בכך כדי לשלול את יישומה של השיטה המערבית-דמוקרטית בתוך מסגרת הציונות).
לכן, בהתנגדותם של יהודים רבים לציונות, זו של הרצל או של ז'בוטינסקי והבאים אחריו, הם אומנם היו עיוורים לאמיתוּת האזהרות והנימוקים שמאחורי פוֹעלם של מנהיגים אלה, ובדיעבד אנו כמובן יודעים זאת היטב, אך לפחות ראו נכונה, כפי שמבינים זאת וובר ודומיו, את מלוא הטוטליות של תוכניתם. זאת, בניגוד לרבים, אשר התהדרו אז ומתהדרים כיום בתואר "ציוני" ואינם יורדים כלל לעומק המושג על משמעותו המקורית.
ולא רק את שמה של הציונות רבים נושאים לשווא לקידום מטרותיהם, אלא אף מפורשות את זו ההרצליאנית. תומכי הנסיגה והחלוקה כיום רואים עצמם כ"ציונים של מדינה", ממש תלמידי הרצל - אנו נרמזים, וזאת משום שטובת המדינה קודמת בעיניהם, בניגוד למתנגדי החלוקה שהם "ציונים של ארץ". אך הציונות ההרצליאנית מעולם לא רצתה במדינה כשלעצמה, אלא ככלי לגאולת העם היהודי. וראוי להכיר בכך, שלא כל מה שטוב עכשיו למדינה היהודית טוב לעם היהודי. אם, למשל, יכתיבו הנסיבות לכלכלה הישראלית לבטל את חוק השבות, המחייב את קליטתם של עולים יהודים, שהם נטל המכביד על אוצר המדינה - האם מעשה זה, שהוא פרו-ישראלי ללא ספק, יהיה ציוני? ומי שתומך בחלוקת ארצו עקב החשש מהאיום הדמוגרפי - ומכאן שוויתר מראש על העלאת יהודי התפוצות ואינו כולל אותם במנייננו הדמוגרפי - האם הינו עדיין ציוני? והתפיסה כי מדינת ישראל קיימת למען אזרחיה בלבד וכי אין לה מחויבות היסטורית כלפי העם היהודי כולו - שבארץ ושבגלות, שבהווה ובעתיד - ושהיא רשאית להתעלם ממנו במדיניותה, ובכן - האם כל אלה הינם, בעצם, ציונות?
הדה-ציוניזציה פושה בנו, אך כיוון שסוכניה פועלים דווקא בשם הציונות, קשה לבולמה. לפיכך, הכרח שנעמוד מחדש על משמעותה ההיסטורית האמיתית של הציונות, ונגזור ממנה על תפקידיה, על אחריותה ועל מהותה של המדינה היהודית בימינו. וכשניזכר מדוע מלכתחילה אנו כאן, וייחשפו אותם "תלמידי הרצל" כפוסט-ציונים למעשה, אז ישים העם היהודי היושב בציון, שעודו רוכש כבוד לציונות כערך יסוד, גם אם שכח במקצת מהי, את הקץ לנסיגה האידיאולוגית המסוכנת והבוגדנית הזו מן המהות ומן העיקר של קיומנו פה; נסיגה אשר באה לידי ביטוי בזניחת נושא העלייה, תוך ויתור על העלאת יהדות ארה"ב השבעה והשאננה; נסיגה המיתרגמת לנסיגה ממשית, בתהליך שבו הופכת ישראל למדינה מצומקת, שאין בכוחה או ברצונה לאכלס את העם היהודי כולו ולהיות לו לנחלת עולמים, אלא לכל היותר להוית מרכז רוחני ליהדות העולם; נסיגה שבה מצטמצמת הציונות מחזון גאולה תובעני לאזרחות טובה גרידא, ממאבק, מהפכה ומלחמת שחרור מחייבים למתן הסעה מזדמנת לחייל או שמירה על איכות הסביבה.
וכשיתפזר הערפל, ויובהרו הדברים, וייזכרו נשכחות ויושם קץ לאותה נסיגה מהציונות "בשם הציונות" - נשוב ונמשיך במסע שהחל הרצל, ושעודו רחוק מסיומו, לחיסול הגלות ולכינון ריבונות יהודית איתנה ובת-קיימא ולהבטחת זכויותיו הטבעיות של עם ישראל העתיק, החכם ולמוד הסבל בארצו לדורי דורות.
