עתה, משחקים אנו שוב לידי אויבינו במזרח התיכון. שוב מתעקשת ישראל להיגרר ואינה מאמצת את השפה ואת המנהגים המקובלים ב"שכונת המזרח התיכון", לפיהם מוטב שתיזום ותבהיר היטב מה בכוונתך לעשות וכיצד תנהג מעתה והלאה בכל סוג של עימות, או "משחק דמים".
מדוע זה אנו מתעקשים שלא לדבר בשפת האזור, הנהוגה מזה מאות שנים, ולשדר מדיניות אחידה כלפי מעשי תוקפנות וסחטנות המופנים כלפינו? מהלך כזה - שיוכיח כי אנו יוזמים ומובילים ולא נגררים - יתקבל על-ידי אויבינו בהבנה, גם אם בהפתעה.
בחינת אירועי חטיפה, "משחק" שהיה נפוץ בלבנון בשנות ה-80', מעלה כי בעוד מחירו של חייל ישראלי, חי או מת, מאמיר עם השנים ועומד על עשרות ומאות מחבלים משוחררים, שגופם טבול עד צוואר בדם יהודים, ידעו הרוסים לעשות סוף לאותו משחק ממש בתחילתו, ולהביא לשחרור ארבעה מאנשיהם שנחטפו בעיר ביירות, באותן השנים, על-ידי ארגון החיזבאללה. הרוסים דאגו לשלוח מסרים ברורים ומוחשיים עד מאוד לארגון החוטף, שאינם משתמעים לשני פנים, באשר לעתידם המיידי עלי אדמות של החוטפים, שולחיהם ואף של משפחותיהם, אם לא ישוחררו החטופים, וזאת ללא תנאים מוקדמים.
משחק הדמים שאנו משחקים עם אויבינו נעשה בחסות האו"ם ומדינות חסודות, שאינן מבינות, או שפשוט אינן רוצות להבין, את הפרדוקס הנעוץ בחוקי משחק זה. את הפרדוקס הזה, שכולם מהווים חלק ממנו, ניתן לבאר באמצעות בחינתם של שלושת היבטים:
א. אויבינו קובעים כי חייו של חייל ישראלי חטוף שווי ערך לחייהם של מאות מחבלים ורוצחים. משוואה זו ניתן גם לקרוא הפוך, משמע - מאות מחבלים שווים חייל ישראלי אחד. על-פי משוואה זו מה לאויבינו ולאו"ם להלין על מספר הנפגעים הפלשתינים במבצע "עופרת יצוקה"? מה להם להלין על נפגעיהם במשך כל שנות העימות בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, המכונה בשפתם של יוצרי המשחק "אינתיפאדה"? מה להם כי ילינו על התקפה מרוכזת של צה"ל על ריכוזי מחבלים בעוון שמונה שנות התקפה רציפה ומתמשכת מצד ארגון חמא"ס על אזרחים תמימים המתגוררים ביישובי עוטף עזה? מדוע זה מחפשים יפי הנפש ובעלי האינטרסים המפוקפקים מידתיות במחיר הדמים בינינו לבין אויבינו? לעניין זה יפה תשובתו של פרופ' שלום רוזנברג על שאלת עיתונאי בדבר מידתיות: "חמאס עצמו קבע את המידתיות. אם חמאס דורש 1,000 מחבלים הכלואים בבית סוהר ישראלי תמורת חייל ישראלי אחד - גלעד שליט - הרי שהוא עצמו קבע כי חייו של ישראלי אחד שווים לאלף עזתים. אם כן, שורת המידתיות קובעת, שבשביל להגן על חייל ישראלי אחד, עלינו לתקוף מחבלים על-אף הסיכון בהרג מאות אזרחים".
ב. אויבינו טוענים כי נטילת חיי אדם של ערבים על-ידי ישראל, במסגרת לחימתה על זכותה הטבעית להתקיים ולהגן על אזרחיה, היא טרגדיה אנושית ואולי אף פשע מלחמה, שעליו נדרשת ישראל לתת את הדין לא אחת, בעוד שנטילת חייהם או סיכון חייהם של ערבים ומוסלמים ככלל, על-ידי ערבים או מוסלמים אחרים, הם לעתים בגדר מותר ואולי אף רצוי. נטילת חיים זו של ערבים ומוסלמים, תוך סיכון מכוון של חיי ילדים, נשים וזקנים תמימים, נתפסת בעולם כולו ובקרב הערבים והמוסלמים כסבירה וכמותרת, כפי שנוכחנו לראות במלחמת האזרחים בלבנון, במלחמות הפנימיות בין פלשתינים תומכי חמא"ס לבין תומכי פת"ח ביהודה, שומרון ועזה, בדיכוי מהומות בשנות ה-80' ברפיח המצרית ובעיר חומס שבסוריה, ועתה, באופן הבוטה ביותר, במדינות כמו תימן, אפגניסטן, סודן ועירק, שבהן מגיע מספר ההרוגים, מדי יום ביומו, לכדי עשרות ומאות בני אדם חפים מפשע.
ג. אויבינו אינם בוחלים בתפילות, בקשות, דרישות ותחינות לשחרורם של מחבלים שיצאו או שנשלחו לבצע פעולות טרור וחבלה בישראל. והרי אותם אלו שנשלחו לבצע פיגועי תופת בישראל אמורים היו להיות דיירים מוגנים בגן עדן, מוקפים כל אחד ב-72 בתולות ולא אסירים בבתי כלא ישראלים, מוקפים במספר דומה של סוהרים. מה להם אפוא לאויבינו כי יבקשו את שחרורם ויקוננו על תנאי כליאתם כשהחלופה המיועדת הייתה כה דטרמיניסטית?
