שר החינוך הפעלתן, גדעון סער, העלה יוזמה חדשה למען תקינות לשוננו, בסוברו כנראה שלשון נקייה לא זו בלבד שתשפר את תרבות הדיבור שלנו, הזקוקה בדחיפות לשיפוץ ולשדרוג, אלא גם תסייע בחיזוק המשמעת הציבורית, קרי - הציות לחוקים, כיבוד הזולת, ואפילו צמצום האלימות האוכלת בצעירינו בכל פה. הוא גם הציע, כי בתי הספר יקדישו בכל יום פרק ללימוד הלשון, כדי לתקן שיבושי שפה ולשרש טעויות שנשתרשו.
אלא שהבעיה הלשונית אינה רק בעיית ילדינו, אלא נחלת כולנו: הסטודנטים באוניברסיטאות ומוריהם כאחד, עורכי דין כבודים, האמורים לבטא את שפתם בדייקנות, שדרים ועיתונאים המשפיעים על ביטויי השפה השגורים בפינו, שלא לדבר על פוליטיקאים, הממלאים את חלל השידור בהצהרות קלוקלות. גם שחקני תיאטרון וקולנוע, הזוכים לחיקוי מצד הקהל הרחב, חוזרים על טעויות בסיסיות שאינן זוכות לתיקון, וכך מנציחים אותן על-ידי הנחלתן לאחרים.
אפילו סופרים ומשוררים מוערכים יש ביניהם שלא הפנימו את כללי הדקדוק העברי, ובמקום לחנך את קהלם לניקיון לשוני, מוסיפים ומשקיעים אותו במעמקי קלקלותיו. כך, אותה סופרת ידועה שהכתירה את ספרה בכותרת "למאטיס יש את השמש בבטן", וכאשר העירו לה שבהיות השמש נושא המשפט ולא מושאו התיבה "את" - שגויה, היא אפילו לא הבינה על מה מדובר, ובמקום לתקן את שגיאתה, גיחכה ועברה עליה לסדר היום. מי, אם כן, ילמד את המורים האמורים ללמד את ילדינו? שהרי רות אלמגור ואבשלום קור אינם זמינים בכל מקום, וגם במקום שבו הם זמינים, לא תמיד נשמע קולם, ואם נשמע - לא נוהגים לפיו.
דקדוק על לשון תקינה אינו רק עניין של הקפדה קטנונית של אניני טעם, אלא שהיעדרו עלול להביא שיבושים בהבנה ובתקשורת. זה לא כבר הודעתי לתלמידה באוניברסיטה, כי אַרצה במקום מסוים בערב שבת, אך היא באה למקום ההיוועדות במוצאי שבת, ועוד טענה נגדי כי לשווא שלחתיה. רק אז הבינותי, כי עבורה ערב שבת הוא "ליל שישי" ואילו ליל שבת הוא יום המחרת. לך תסביר את המסורת עתיקת היומין של "ויהי ערב ויהי בוקר", שמכוחה ליל שישי הוא מוצאי היום החמישי. ומי לא שמע, עד מיאוס, מפי תלמידינו, טובי מלומדינו ובכירי מדינאינו על "המאה השמונָה עשרה"? רבים אף לא יבינו את מהותה של שגיאה לשונית זו. קצרה היריעה מלהכיל אפילו את החשובים והדחופים ביותר שבתיקונים הלשוניים הדרושים.
הסלחנות בה אנו נוהגים בניסוחים השגויים, אם בורותינו איפשרה לנו להבחין בהם, קיבעה בנו את ההרגל שלא לאכוף בקפידה את הכללים המתבקשים בכל שטחי חיינו. אנו מדברים בצעקנות זה עם זה, וקוטעים האחד את דברי רעהו; מראיינים מתווכחים עם מרואייניהם והופכים לצד בוויכוח, במקום לדלות בעדינות וביעילות את המידע הדרוש להם ולקהל שומעיהם; מזלזלים ברכוש ציבורי ומשחיתים תחנות אוטובוס, ערוגות פרחים ומרבדי דשא; מזהמים רחובות, קירות ומרחבים ציבוריים; נוהגים בכלי רכב בכוחנות, בפראות ובאטימות לזולת; במהרה גולשים מהפגנות מורשות להתפרעויות חסרות רסן; משתלחים בפראות באוכפי החוק, ומנגד - הללו מזלזלים בכבוד האדם, כאשר הם באים לעשות את שליחותם; ולאחרונה - על כל דבר קטן שולפים סכין ומשלחים חרון אף וקטל בזולת שלא חטא.
אשר על כן, לא הקצאת זמן לתיקון ניסוחי לשון דרושה לנו בבתי הספר, אלא חינוך כולל ומערכתי לכיבוד כללים, מן המסד עד הטפחות, בכל שטחי חיינו, שתיקון קלקולי השפה הוא רק חלק ממנו. דרושה לנו משמעת ציבורית לספיגת כללים אלה כחלק מערכינו, ומאורחות חיינו היום-יומיים. ילד הלומד להתבטא נכון - דבר המותנה בכך שמוריו, בכל הדרגים, אף הם הפנימו את הלשון התקינה - המכבד את סמכות מוריו ואת צנעת חבריו, המשמר את הרכוש הציבורי ואת ניקיון החוצות, ולומד לדבר בהגייה ברורה, בטון מיושב ותוך הקפדה על כללי-היסוד של הלשון - חזקה עליו שגם ינהג כאדם מן היישוב ושיידע להשתלט על יצריו ועל אלימותו. ואין כמעורבות אישית - למשל, השתתפות במבצעי נקיון, תרגול דיבור וויכוח, הטלת עונשים כבדים על מפירי חוק ופורעי דרכים, ומתן דוגמה אישית מצד העילית בפוליטיקה, בתרבות, באקדמיה, בהוראה, בפקידות, בכלכלה ובדת, כדי לחולל שינויים אלה.
