די להלקאה העצמית

אנו, אנשי החינוך באשר הם, חייבים לחזק את הדור הצעיר, הדור הבא של מעצבי המדיניות בישראל, ולעזור למשרד החינוך להיות יותר מתקדם, חדשני. גורם חינוכי הנמצא תמיד בחוד החנית של החידושים בתחומי ההוראה והחינוך בכלל, והטכנולוגית בפרט. יש לאפשר יותר יוזמות, ולא לרדוף כל הזמן אחר המבחנים הבינלאומיים, שחלק גדול מהם מסתמך על שינון וידע בלבד. אין תפיסה מערכתית כוללת במערכת החינוך בנושא, אבל אני דווקא שמחה על כך. לא חייבים שתהיה תפיסה מערכתית מלאה שכולם צריכים לציית לה ולהיות בה. היפה ב"ווב 2" הוא היכולת לבנות ידע רחב, השיתופיות, שכל אחד תורם לה מהידע שלו. נוצר עולם ידע שממנו יכול כל אחד לקחת את המותאם והנוח לו ולהוסיף לידע הכללי כל אחד בדרכו שלו. אם מחר יגידו לנו ש"ווב 2" ולמידה שיתופית, זה פאסה ועולמות וירטואליים זה הרבה יותר טוב... מה אז? לכן אין אנו "מקדשים", כלי אחד או טכנולוגיה אחת, או אפילו דרך למידה מסויימת. צריך כל הזמן להתנסות ב"איים של חדשנות". מי שלא יתנסה ויחיה את העולם, לא תהיה לו הגמישות המחשבתית לזרום לדבר הבא. לכן, צריך כל הזמן להתנסות בטכנולוגיות ורעיונות חדשים. כיום זה נושא השיתופיות.

אינני אוהבת ואני לא מקבלת את הגישה שהמורה הוא פאסה והתלמיד הוא הכל יכול. לדעתי, יש הרבה מאוד יכולות לשניהם וצריך פשוט לשתף פעולה, ברשתות חברתיות ובדרכים אחרות. דוגמה לכך היא נושא הסקרנות. האם התלמידים שלנו סקרנים או שכבר הרסנו להם את הסקרנות? צריך לחדד זאת בקרב התלמידים. עם זאת, צריך להיזהר. עם כל הרצון הטוב להיות עדכניים, חשוב לשמור על כך שזה לא יהיה משהו רדוד, צריך להגיע לעומק אינטלקטואלי. אין צורך לקדש ידע, אבל בסיס עומק כלשהו צריך. ברשת עמל ניתן למצוא לכך מגוון דוגמאות מעשיות, וביניהן רשתות חברתיות בחדרי מורים, אתרי תוכן, שימוש בכלים פתוחים, ערכים חינוכיים בפרויקט מפתחות לחיים, (ניהול תקציב משפחתי, כיצד להביע רעיון ואזרחות מקוונת) אתרים בית ספריים ככלי פדגוגי, לוחות אינטראקטיביים ועוד. אולי איים של חדשנות זו הדרך? שכל בית ספר ייקח את מה שמתאים לו, רק שייקח.