משה רבנו, בתור מנהיג האומה, נשלח על-ידי הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים. שליחות זו מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא להסביר לעם ישראל כי הוא צריך לצאת ממצרים, והשני הוא לשכנע את פרעה לשחרר אותם. אם נדייק בדבריו של משה רבנו, נראה כי יש שוני מהותי בין שתי השליחויות.
"וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" [שמות ג, טו-יז]. כלומר כאשר משה מדבר עם בני ישראל על יציאה ממצרים הסיבה היא ציונית, אנו יוצאים ממצרים כדי לעלות לארץ ישראל.
לעומת זאת, כאשר משה מדבר עם פרעה, יש סיבה אחרת מדוע אנחנו יוצאים ממצרים: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר" [שמות ז, טז]. אנו יוצאים ממצרים כדי לעבוד את הקב"ה, אנו יוצאים מסיבות דתיות, ורק בגללן.
לאורך כל פרשות שמות, וארא ובא, משה רבנו לא מזכיר לפרעה, ולו פעם אחת, את מה שאמר לעם ישראל - שהיציאה היא מסיבות ציוניות-לאומיות. ומאידך-גיסא, עם ישראל איננו יודע שהוא עומד לקבל תורה ביציאתו ממצרים. על-פי האמת, יצאנו ממצרים משני הטעמים גם יחד, גם כדי לקבל תורה וגם כדי להיכנס לארץ ישראל, אלא שכשמשה בא בתור המנהיג של עם ישראל יש לו ערכת הסברה שונה לכל גורם איתו הוא נפגש. אם משה רבנו היה אומר לעם ישראל שהוא ייצא ממצרים כדי לקבל תורה, התגובה של העם הייתה "הרי אפשר לקיים תורה ומצוות גם בחוץ לארץ?!". ואם משה היה אומר לפרעה שהוא רוצה שלטון עצמאי, פרעה היה משיב לו: "אבל למה דווקא את פלסטינה?" ניתן לך מדינה או אוטונומיה בכל מקום אחר בעולם. מעניין שדווקא בשעה שמדברים ציונות לעם ישראל, וכשמקריאים תנ"ך לגויים, זה עובד.
נעזוב לעת עתה את ההסברה הפנימית ונתמקד במשרד החוץ. לעיתים קרובות נדרש מנהיג או שגריר ישראלי להתעמת עם ראשי מדינות אחרות, באו"ם או בוועידות שונות. דרך ההסברה שהוא נוקט, לפחות בחמישים השנים האחרונות, היא שאנחנו צריכים מדינה כדי שלא תהיה שואה שנייה. רק מדינת ישראל חזקה תוכל להבטיח את המשך קיומו של עם ישראל. מעניין שדרך הסברה זו כבר נחשלת כמעט חמישים שנה. אם מה שיש לנו להקרין לגויים, הוא שאנחנו כאן בגלל סיבות ביטחוניות, אנו צפויים לכשלון הסברתי גם בחמישים שנה הבאות. אם רוצים להצליח בוויכוח מול אומות העולם, חייבים להשתמש בסיבות דתיות. כאשר יבוא ראש ממשלה ויקריא פרקים מן התנ"ך המבטיחים את השליטה בארץ ישראל לעם ישראל, הגויים ישתכנעו. בפרט אנשים נוצריים, שקשורים מאוד לתנ"ך. חיים הרצוג, בעת שהיה שגריר באו"ם, עשה זאת ובהצלחה לא מבוטלת.
אך ישנה בעיה, אדם שלא מקיים את רוב מה שכתוב בתנ"ך ולא רואה בתנ"ך ספר מחייב, איך הוא יוכל לדרוש מהגויים לקבל את מה שהוא לא מאמין בו?! וחמור מכך, היו ראשי ממשלה שלמרבה הבושה אפילו לקרוא פסוק בתנ"ך בלא שגיאות הם לא הצליחו, כאשר ממולם עמדו נציגים מארה"ב הנוצרית, שמדקלמים עוד מבית הספר היסודי חלקים שלמים מן התנ"ך. בגלל הסיבה הזו, ממשיכים דוברינו ושגרירנו להתפתל ולגמגם, במקום לנקוט בקו ההסברה המנצח.
התורה מעידה על משה רבנו שהיה 'כבד פה וכבד לשון' [שמות ד, י], אולי הוא לא 'עבר מסך' בצורה הטובה ביותר, אבל בכל מה שקשור להסברה, הוא הצליח הרבה יותר מהרהוטים שבמנהיגינו.
