הייתי אתמול בתערוכה חקלאית, אגרומשוב, בגני התערוכה בתל אביב וראיתי דברים מעניינים.
תאמרו, מה לעירוני כמוני, שקוטף עגבניות רק מן הדוכן בסוּפר ואת התפוזים מֵרים רק בשקיות רשת, כשהם מוכנים לסחיטה למיץ - מה לי ולתערוכה חקלאית?
הסיבה לכך היה ידידי, יוסף גלבוע, שאמר שזה מעניין והוא צדק. אבל אינני רוצה להטריד אתכם בעגבניות ירוקות, קישואים בצורת כוכב, פלפלים סגולים או פטריות מתורבתות בצבעים שיכולים לשמש כסיכת קישוט על שמלת נשף. גם לא אדבר על מכונות עיטוף, מכונות מיון והדברה ביולוגית של קיבוץ שדה אליהו (פלא בפני עצמו שראוי לרשימה נפרדת).
ברצוני לספר לכם על מאמר מאת דר' נעם לידר מרשות הטבע והגנים, שקראתי בחוברת משוב חקלאות, גליון מס' 252. שנים רבות מופיעה החוברת ואני לא שמעתי את שִמעה.
המאמר מכוּון לחקלאים ומעיר על השימוש, שעושים חקלאים בחומרי ההדברה וגורמים נזקים אף גדולים יותר מאשר התועלת שהם מביאים.
חומרי הדברה הם רעלים מסוכנים ופיזורם בשדות הינו עבירה חמורה, אבל צפצוף על החוק איננו נדיר בארץ. דר' לידר מגלה במאמרו, כי בדרך כלל, הנפגעים הם דווקא בעלי חיים שאינם חיות המטרה.
כלומר, המתים הם בעלי חיים שאינם מזיקים ואילו גורמי הנזק יוצאים נקיים. פעמים רבות, ההרעלות אינן יעילות: הן פוגעות ללא אבחנה ולא פותרות את הבעיה! לדוגמא, בשנת 1998, הניח חקלאי בגולן פיתיונות מורעלים כדי לפגוע בזאבים. התוצאה: לזאבים לא קרה דבר, אך בשדות נמצאו 29 נשרים מתים, שהם עופות נדירים ומוגנים, "הסניטרים של הטבע", וחשובים למערכת.
בהמשך הדברים מופיע איוּם, שמאד לא אהבתי: אם המגמה תימשך - עולם החי של ישראל ייכחד. ואני דווקא הייתי רוצה שיישאר טבע מחוץ לשכונה שלי, וכאשר אני יוצא לטיול - יהיה טבע ירוק וגם בעלי חיים בתוכו.
95 אחוזים מן ההרעלות, שפוגעות בחיות בר בישראל, הן זדוניות ומכוּונות מראש. כשני שלישים מההרעלות נעשות במטרה לפגוע בחיות שגורמות נזק, אבל - וזה היה חידוש גדול בשבילי - שליש מההרעלות נועדו "לסגור חשבון" בסכסוכי שכנים.
ואני חושב, מה היה קורה אילו תושבי הערים, כמוני, היו משתמשים באותם חומרים לסגור חשבון עם השכנים המטרידים...
ד"ר לידר מציע לחקלאי להתקשר לרשות הטבע והגנים, כדי שהמומחים יחפשו את הפתרון היעיל ביותר. קראתי ושמחתי, שיש גורם שפועל באורח חיובי. אור קטן בתוך המון המון ידיעות שחורות שאני קורא, שומע ורואה במשך כל שעות היממה.
אני, רק צימוקים
אם עסקתי בחקלאות ופירותיה, יש לי גם סיפור של תמונת נוף עירוני.
מבקשת רעייתי: "בדרך, תיכנס לסופר ותקנה צימוקים. שכחנו לקנות".
פקודה זו פקודה וכשהגעתי לקניון, נכנסתי לסוּפר, שבשעת צהריים, איזה יופי, היה ריק למדי. הצימוקים נמצאים בדוכן עגול בדיוק מול הדלת. שקית צימוקים - 9.09 ש"ח וזהו.
התור בקופת "עד 10 פריטים" היה קצר - שלוש נשים צעירות עם מעט מצרכים. מצויין.
אבל, רגע. הקופאית יושבת ובידה המורמת - כרטיס פלסטיק, והתור לא כל כך מתקדם. טוב, עוד רגע - חשבתי. אני לא ממהר. אבל מאחורי הגיחה אשה רביעית והוסיפה קרטון חלב לערימה קטנה של מצרכים שהמתינו על הדלפק. "היא הייתה קודם", הסבירה לי אחת מן הממתינות.
סבלנותי קצת התקצרה ועברתי שתי קופות אל אחת, שהתור בה היה קצר במיוחד. בחור החזיק בידית עגלה עמוסה לעייפה. "אני מבקש רק צימוקים" - חייכתי אליו. הוא חייך בחזרה ואמר "לבריאות".
נכנסתי בלי תור, שילמתי 20 ש"ח וחייכתי אל שלוש הנשים בתור של "עד 10 פריטים". הן עדיין חיכו שהקופה שלהן תתעורר לחיים.
הקופאית מחזירה לי עודף שלשבעה שקלים ומציעה "רוצה מבצעים?"
- למה שבעה שקלים? כתוב על הצימוקים 9.09 ש"ח. המחיר עלה ב-50%? - השתוממתי.
- "ככה הקופה מראה!" קבלתי תשובה ניצחת. "אתה יכול ללכת לקופה הראשית. היא יכולה לתקן".
הלכתי.
בקופה הראשית תור קטן. אחת הקופאיות באה לפרוט כסף וצריך להמתין שיגמרו לספור לה. ויש עוד אשה, שצריכה לקבל תעודת זיכוי. ו...זהו. תורי.
אני מציג את הקבלה ואת השקית. שליח יוצא מיד אל הדוכן של הצימוקים כדי לבדוק. הוא חוזר ואני מקבל עוד ארבעה שקלים עודף, והתנצלות.
ככה זה, כשהאשה צריכה צימוקים. "זה ייקח לך רק דקה", היא אמרה.
דקה ארוכה מאד. ומעצבנת.
מן המילון / עברית מודרנית
המורה שואלת בכִּתה: "מיהו אלמן?"
תלמיד משיב: "איש, שאשתו מאד אוהבת אותו".
המורה: ???
התלמיד: "ראיתי במילון. כתוב: 'אשתו מתה עליו'".