הוועדה לזכויות הילד קיימה השבוע (יום ד', 4.8.21) דיון בנושא כשלון המערכות בזיהוי ילדים נפגעי אלימות מינית. יו"ר הוועדה
מיכל שיר סגמן ביקשה להתחיל את הדיון בעדותן של שתי נשים אשר המערכת כשלה בזיהוי הפגיעה בהן.
ב' העידה: "אני בת 38 וממשפחה מרמה סוציו-אקונומית גבוהה, עם הורים אקדמאיים וכל אחיי אקדמאיים, ונפגעתי בתוך המשפחה, מגיל חמש למשך עשור. עברתי ממשקים רבים מול מערכות שונות ובכל זאת הפגיעה נמשכה כל כך הרבה שנים ו'פוספסה' ע"י אנשים, שאם היו להם כלים לכך, אולי לא היו מפספסים את ההזדמנויות שנתתי למערכת לעזור לי.
"כשהייתי קטנה לא הבנתי שאני נפגעת, זה היה חלק מהחיים שלי. הייתי מגיעה לרופאה בגיל חמש ומתלוננת כל הזמן על צריבות ודלקות, וטיפלו בזה רפואית, אבל אף אך לא תהה למה זה חוזר על עצמו ולמה אין שיפור. ביסודי כבר היו לי כאבי בטן וראש, ולא נמצאה תשובה רפואית, אז הרופאה זיהתה שהמקור רגשי, אבל לא שאלה אותי מה מטריד אותי. הניחו שהלימודים מלחיצים אותי, וכל היסודי הייתי על משככי כאבים וזה המשיך.
"כשגדלתי הבנתי יותר מה קורה ומה עובר עלי וחיפשתי מישהו לספר לו כדי שזה ייפסק ויעזרו לי. מאוד פחדתי איך יגיבו כי הרגשתי מאוד אשמה ושותפה למעשים. המבוכה הביאה אותי לחפש מישהו שאני לא מכירה, והחלטתי לספר בתנועת הנוער, למדריכה שסיימה י"ב ועזבה. בדיעבד היא הייתה נורא קטנה, ולא היו לה את הכלים ולכן אני לא מאשימה אותה, אבל אחרי שסיפרתי לה הקשר נותק, ומבחינתי זה היה אירוע מכונן, שאימת את כל החששות שלי לגבי איך העולם יגיב.
"הגעתי כבר לכיתה ט', וכאמור האירועים החלו בגיל חמש, והמשכתי לחפש מישהו לדבר איתו, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד באמת מה שקורה, אז הלכתי למחנכת שלי ואמרתי שאני לא אוהבת את ההורים שלי. היא הסתכלה עלי ואמרה 'טוב, זה מה שקורה להרבה ילדים בגיל ההתבגרות וזה יעבור'. זה נכון, אבל רובם לא הולכים למחנכת שלהם על זה. הבנתי שגם משם לא אקבל עזרה, והפחד שלי נשאר.
"בסוף כיתה ט' כשאני יודעת שלא אראה יותר את המורה למתמטיקה, שממילא לא אהבתי, החלטתי לספר לה כי היא דווקא הייתה אדם שלא חששתי להפסיד בחיי. שאלתי אותה 'למה בנים עושים דברים טיפשיים?' . אז התרחש רגע מכונן בחיי - היא הסתכלה עלי, ושאלה אותי מה עשה לך ומה עשה לך? היא ביקשה שאספר לה את מה שבאמת אני רוצה לספר.
"משם התחיל ממשק מול הרווחה, שהיה לי גם חוויה לא טובה. היה לי מפגש אחד, ואז חזרתי הביתה, והפגיעה נמשכה. אני זו שהפסקתי את הפגיעה בכוחותיי מבחינתי, ואחרי שנה הרווחה התקשרו ודרשו שאגיע אליהם מיד. גם על אימא שלי הם הנחיתו את הסיפור הזה בלי הודעה מוקדמת.
"בלימודים ביקשתי לעשות סרטון על פגיעות מיניות ובמחקר מצאתי את מרכזי הסיוע ושם סוף-סוף קבילתי מענה - גם רפואי וגם הקשיבו להכל מהכל. אם הפגיעה הייתה מזוהה קודם, לא הייתי צריכה לחכות עד גיל 25 כדי לספר הכל. היום אני בלי כאבי בטן, בלי כאבי ראש, עם ילדים משלי, ומטפלת בילדים באמצעות אומנות. כשאני פוגשת כיום ילדים 'מהצד השני', אני מרגישה שהחוויות שלהם מול הרווחה עדיין מאוד דומות, וגם ילדם שכבר זועקים את הפגיעה, מרגישים שהגלגלים זזים מאוד לאט, ובסוף חלקם מכחישים את האירוע".
עדותה של א': "בגיל 16 הגשתי תלונה על פגיעה מינית מצד אב האומנה שלי, ורק שלוש שנים לאחר מכן הוגש כתב אישום. הוציאו אותי למשפחת אומנה עוד בגיל 6, ובמשך עשור לא ממש זכורים לי ביקורים של נציגי רווחה או עמותת האומנה, כך שלא היה לי איש אמון שיכולתי לפתוח בפניו את העובדה שאב האומנה שלי נוהג בלי אופן לא ראוי. רק בגיל 16 העזתי לספר לחברה טובה על כך שהאיש שהיה לי כאב פוגע בי והיא שכנעה אותי לספר לאם האומנה שלי, והיא העבירה זאת לעו"ס.
"כל עולמי התערער בשנייה, והעבירו אותי לפנימייה, שם אכן קיבלתי טיפול רגשי, אבל לא הצלחתי להבין למה אני נשלפתי מחיי בעוד חיי הפוגע המשיכו אותו דבר.
"הזמינו אותי אלף פעם לחקירות במשטרה, דרשו ממני הוכחות שהייתה פגיעה, וכבר בחקירה הראשונה, כשעוד לא הבנתי מה קורה סביבי, החוקרת לא הפסיקה לירות עלי שאלות. אחרי התלונה לא עדכנו אותי מה נעשה עם התיק, עורכת הדין שלי רק נענתה במשך שנים שהתיק בהשלמות חקירה - ואי אפשר לתת לתיק כזה להיחקר כל כך הרבה זמן. כתב האישום הוגש לבסוף לפני שבעה חודשים ועדיין לא התקיימה אפילו הקראה - כל פעם זה נדחה מסיבות שונות. עדיין אל נפגשתי עם מי שמטפל בתיק שלי בפרקליטות כבר שלוש שנים.
"אני מבינה שאם הייתי אומרת את הדברים קודם, הדברים היו נגמרים קודם, אבל לא היה לי מישהו מבחוץ שהיה לי אמון בו, וגם כשאמרתי את הדברים באומץ ובקול ברור, שוב אין לי מישהו שמפקח ומשגיח עלי".
עו"ד איילת רזין בית אור, יועמ"ש איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הציגה לחברי הוועדה את עיקרי התוכנית הלאומית שפיתחו למיגור האלימות המינית, והדגישה כי עמדתם היא שכל הצוותים החינוכיים חייבים לעבור הכשרת חובה בזיהוי פגיעה מינית, ובמקביל מתן כלים וידע להורים בנושא, וחינוך מניעתי לילדים ונוער עצמם.
ירדנה יעקב, מנהלת שירות חקירות הילדים במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, אמרה: "מסכימה עם הדרישה להכשרות של הצוות החינוכי, הבריאותי או הטיפולי, כי לפעמים לא רק שאין זיהוי, אלא יש זיהוי מוטעה. היו מקרים שעל סמך ציור של ילד כל המערכת חשדה שהוא נפגע מינית, והחל הליך חקירתי-משפטי. אנחנו פעמים רבות נענים לבקשות של משרד החינוך, ומגיעים לסייע עם תשאול ילדים בצורה נכונה שלא תזהם את החקירה. הטכניקות והפרוטוקולים של החקירות, כולל זה המיוחד לילדים צעירים, פותחו לאורך השנים בליווי מומחים מהארץ והעולם. לגבי בעיות שנאמרו כאן על ניהול התיק ברמה המשפטית, אני יכולה לומר שלעתים יש ציפיות מוגזמות לגבי התיאורים שילדים יכולים או לא יכולים לספק למערכת המשפט בהתבסס על גיל, יכולות, הטראומה והשפעתה על הזיכרון והיכולת לשלוף מהזיכרון את האירועים הטראומתיים".
יו"ר הוועדה שאלה את יעקב היכן היא רואה את הכשל בשלב הזיהוי, ויעקב השיבה כי חוקרי הילדים, שבאחריותה, מגיעים בשלב שלאחר הזיהוי, ולכן אינה הגורם הנכון לענות. יו"ר הוועדה הגיבה: "העובדות מוכיחות שהטיפול שלכם לא מספיק טוב בשלב החקירה, וכשאת פותחת את דבריך ומדברת על זיהוי מוטעה, זה מסר מאוד לא נכון להעביר".
איריס בן יעקב, ממונה על חינוך למיניות ומניעת פגיעה במשרד החינוך: "אני מסכימה שאנחנו מוסרים מידע או חשד לטיפול רשויות הרווחה גם אם אנחנו לא בטוחים, כי זה נכון יותר מאשר לא לדווח ולהשאיר טיפול במסגרת בית הספר במקרה שכן יש פגיעה.
"זהו נושא מורכב ורגיש שאנו כל הזמן חושבים כיצד ניתן לצמצם את הפער שבין מקרי הפגיעה למקרים המדווחים ע"י זיהוי, לפעול פרואקטיבית דרך תוכניות מניעה, וגם ריאקטיבית בליווי נכון ברגע שכבר מגלים מקרה.
"ליועצים החינוכיים יש הכשרת חובה לפני קבלת רישיון הייעוץ, והם מחויבים בהעברת הדרכות בחדרי המורים. אם הייתה הכשרת חובה במכללות ובאוניברסיטאות למורים, זה היה מצוין, אבל אי-אפשר לסמוך על זה. יש הנחיה בחוזר מנכ"ל שבכל שנה יועצת חינוכית מרעננת ומעבירה יחידת ידע על איתור וזיהוי. יש ברמה הארצית גם 70 מדריכים הכפופים למפקחת על הנושא, והם מהווים את המעטפת המקצועית המסייעת ליועצים והיועצות החינוכיים אם הם זקוקים לעזרה או ייעוץ".
עו"ד רזין בית אור: יש דוח
מבקר המדינה מלפני שנה בנושא הטרדות ופגיעות מיניות במערכת החינוך ויש שם אמירות קשות לגבי אוזלת היד של המערכת איריס והצוות שלה הם בחזית, אבל עד היום התחושה היא שזה לא היה בראש סדר העדיפות של המשרד, ואני כולי תקווה שהשרה החדשה, שמכירה את הנושא והוא בנפשה, אולי תעשה שינוי. את אירס צריך לשכפל, לתקצב ולתגבר כי היא מובילה את השינוי".
יו"ר הוועדה, ח"כ שיר סגמן: אני רוצה להודות לא' ו-ב' ששיתפו אותנו במקרים שלהן, באומץ רב, כדי לסייע לנו להבין ולפעול לטובת זיהוי ומניעת המקרים של אלימות מינית. הציפיות של המערכות שילד יוכל לספר על הטראומה שלו, או יסכים לספר בגיל שהוא מבין את ההשלכות על המשפחה שלו, זה משקל עצום על הילד, והוא אחד הכשלים המרכזיים.
"במשך שנים אני שומעת את המילה זיהוי, במשך שנים זה נשמע כאילו זה דבר טריוויאלי והגיע הזמן לשים על זה את הזרקור. אנחנו מדינה קטנה, בגודל עיר ממוצעת בעולם, ואין שום סיבה, הסבר או תירוץ בעולם, לאף אחד ממשרדי הממשלה ולאף חברי כנסת או שר בממשלה, שלא יכול לבוא ולהגיד למה לא משנים מצב שהוא באופן יחסי קל לפתרון - זיהוי ילדים תחת כל סוג של אלימות או הזנחה, ובפרט פגיעות מיניות בבית או ע" אנשים קרובים.
"כל פעם אני תוהה מחדש למה זה כל כך מורכב להעביר אדם - מורה, רופא, או כל בעל מקצוע כשהוא עוד באקדמיה, היכן שהכי נוח, הכשרה בנושא. הכשרה לזיהוי זה לא תואר בפיזיקה גרעינית. אני בטוחה שלומדים נושאים קשים ומורכבים יותר. זיהוי, כדי להתחיל לשנות את הסטטיסטיקות במדינת ישראל. הוועדה הזו הולכת לעסוק הרבה בנושא הזיהוי אבל לצערי זמננו להיום תם, ולכן אני אינני מסכמת את הדיון, אלא רק לאחר דיון נוסף בו נשמע את שאר משרדי הממשלה והגופים, ואבקש שיגיעו לדיון הבא מוכנים ועם נתונים ותשובות.
