קופת הגמל מיטב-דש תחזיר לעמיתיה 300 מיליון שקל, בשל גביית דמי ניהול בניגוד להסכמים עימם. כך קובעת (יום ג', 25.8.21) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
מיכל אגמון-גונן. סכום ההשבה המדויק ייקבע לאחר ביצוע חוות דעת משלימה וחישוב הפרשי ריבית והצמדה מאז הגשת התביעה הייצוגית נגד הקופה, בשנת 2016, בידי ישראל גרינברג ומיכאל לוינרד. אגמון-גונן מציינת, כי ההחזר לכל עמית יהיה כ-1,500 שקל. בעקבות פסק הדין נופלת מניית מיטב-דש ב-12%.
מיטב-דש השקעות, בעלת קופת הגמל, נסחרת בבורסה בשווי של 1.26 מיליארד שקל והיא מנהלת נכסים בשווי של 159 מיליארד שקל עבור מיליון לקוחות. היא נמצאת בשליטת
אלי ברקת (אחיו ושותפו לשעבר של ח"כ
ניר ברקת, בעלה של
אלונה ברקת מהפועל באר שבע, המחזיק ב-29% מהמניות) ואבנר סטפק (בנו של צבי סטפק, שהיה ממייסדי החברה, המחזיק ב-28%) והמנכ"ל הוא
אילן רביב. שווי נכסיה עמד ביוני השנה על 2.33 מיליארד שקל, והיא סיימה את המחצית הראשונה של השנה עם הכנסות של 555 מיליון שקל ורווח של 70 מיליון שקל; את 2020 סיימה החברה ברווח של 192 מיליון שקל. אם החברה לא ביצעה הפרשות בשל התביעה נגדה, הסכום בו חויבה - אם לא ישתנה בערעור - יעביר אותה להפסד משמעותי.
מיטב-דש גמל ופנסיה רכשה ביוני 2007, בעקבות רפורמת בכר שחייבה את הבנקים למכור את קופות הגמל שלהם, קופת גמל של
בנק הפועלים בשם "תגמולים" תמורת 31 מיליון שקל. הקופה לא גבתה במשך עשרות שנים דמי ניהול מהעמיתים בה. שלושה חודשים לאחר הרכישה החלה דש לגבות מהעמיתים דמי ניהול, כך שבתוך כשנה החזירה את מלוא ההשקעה ואף מעבר לכך. אגמון-גונן קיבלה את טענת התובעים, לפיה גביית דמי הניהול הייתה בניגוד להסכמים בין הקופה לעמיתים לפני רכישתה, שכן דש התחייבה בהסכם הרכישה ליטול על עצמה את כל התחייבויות הקופה כלפי העמיתים.
התחייבות במסמכי ההצטרפות ובפנקס החבר
הבקשה לתביעה ייצוגית הוגשה בשנת 2012 ואושרה בשנת 2016 בידי השופט
יצחק ענבר. אגמון-גונן מציינת, כי ענבר כבר דחה את אחת הטענות המרכזיות של מיטב-דש, לפיה קופת גמל היא "מוצר תקנוני" שרק התקנון שלו קובע, אם כי הוא כפוף לשינויים מעת לעת. היא מאמצת קביעה זו ואומרת כי ניתן לכרות גם הסכמים חוץ-תקנוניים עם העמיתים והללו מחייבים את הקופה.
במקרה הנוכחי, זוהי התחייבותה שלא לגבות דמי ניהול, אשר באה לידי ביטוי במסמכי ההצטרפות של העמיתים ובפנקסי החבר שנמסרו להם (הן כאשר מדובר בעצמאים, הן כאשר מדובר באנשי צבא הקבע והן כאשר מדובר בעובדי בנק הפועלים - קהלי היעד המרכזיים של "תגמולים"). עוד מאמצת אגמון-גונן את קביעתו של ענבר, לפיה "תגמולים" לא השתחררה מעולם מהתחייבות זו. היא מוסיפה וקובעת, בניגוד לטענתה של מיטב-דש, כי החוק והתקנות לא אסרו לגבות דמי ניהול בתקופה שלפני הרכישה - מה שמלמד שההימנעות מכך הייתה מרצון ומחייבת.
אגמון-גונן שבה וקובעת, כפי שעשה ענבר, כי למיטב-דש לא הייתה רשות לשנות בצורה חד-צדדית את ההסכם עם העמיתים לאחר שרכשה את "תגמולים". מנכ"ל החברה באותה עת, אורן חנוכה, התחייב בפני הממונה על שוק ההון, כי היא "תיטול על עצמה את כל ההתחייבויות של הקופה מכל מין וסוג שהוא כלפי עמיתיה". ניתן להניח שהיא הייתה מודעת היטב להתחייבות שלא לגבות דמי ניהול, שכן היה זה נושא מרכזי בהחלטה לרכוש את הקופה, למרות שאין זה משנה גם אם לא ידעה על כך. הדבר נלמד הן מן הבדיקות שביצעה מיטב-דש לפני העסקה והן מן המחיר הנמוך ששילמה תמורת הקופה.
להעביר מסר למשקיעים המוסדיים
ההסכם בין "תגמולים" לבין העמיתים היה חוזה סגור, אותו לא רשאי אף צד לשנות בצורה חד-צדדית, למרות שהוא לא נקצב בזמן; ואם בית המשפט מתערב בו, הרי שהדבר אמור להיות לטובת העמיתים ולא לטובת הקופה. אגמון-גונן מסכמת נקודה מרכזית זאת בקובעה: "מאפייניה של קופת הגמל מחייבים לקבוע, כי גם במקרה זה אין לאפשר לקופה להשתחרר באופן חד-צדדי מחוזים אלו, ובוודאי שלא לשנות באופן חד-צדדי תנאי מהתנאים שנקבעו בהם. הדבר נגזר מחובות האמון המוטלות על קופת הגמל, הן מלשון ההסכמים". העובדה שהקופה הודיעה לעמיתים על החלטתה לגבות דמי ניהול, אינה מעלה ואינה מורידה; היא לא הייתה רשאית לעשות זאת.
אגמון-גונן מוסיפה: "ניתן לחשוב על שלל דרכים בהן יכולה הייתה הנתבעת לבחור: החל מהודעה הכוללת וידוא הסכמה של העמיתים לשינוי, שהייתה הופכת את השינוי למוסכם; דרך פנייה לממונה [על שוק ההון] לקבלת עמדה והבהרות; וכלה בהחלטה שלא לרכוש את הקופה אם סברה היא כי לא תצליח להחזיקה מבחינה כלכלית. אין זה מקומו של בית המשפט לקבוע בדיעבד כיצד היה על הנתבעת לפעול, אך זהו בוודאי תפקיד בית המשפט להבהיר כי ההתנהלות בה בחרה הנתבעת, להעלות את דמי הניהול באופן חד-צדדי, לגבותם מהנכסים הצבורים בניגוד למוסכם, ומבלי ליידע את העמיתים על כך כנדרש, אינה התנהלות מקובלת, אינה רצויה, וחותרת תחת הבסיס לדיני החוזים, לתורת הרצון החופשי של הצדדים ובוודאי עומדת בניגוד לחובת הנאמנות".
אגמון-גונן מסכמת באומרה: "אני סבורה, כי במסגרת פסק הדין יש להעביר מסר חד וברור – לנתבעת ולמקבילותיה בשוק ההון: חובות הנאמנות, בה מחויבים משקיעים מוסדיים, לרבות הנתבעת, לעמיתים, למשקיעים ולחוסכים, מחייבות כי הקופה (כמו משקיעים מוסדיים אחרים), תשים לנגד עיניה, בראש ובראשונה, את עניינם של העמיתים, ותנהג עימם בשקיפות מלאה.
"בפסק דין זה אני מבקשת להסב את תשומת ליבם של המשקיעים המוסדיים לחובתם העיקרית: לראות לנגד עיניהם כל העת את העמיתים, המשתתפים והחוסכים, כל אותם אנשים ששמו בהם מבטחם, והפקידו בידם את חסכונותיהם ואת חייהם הכלכליים. בכתבי הטענות של הנתבעת, הכוללים במצטבר מאות עמודים, אין התייחסות לעמית הבודד, מה הוא הבין, על מה הוא הסתמך. חובת הנאמנות מחייבת את הקופה לשמוע את העמיתים ולהקשיב להם, כפי שראוי שהייתה הנתבעת עושה בעניינו של מר גרינברג, שפנה אליה שוב ושוב, בניסיון להעמידה על התנהלותה בניגוד לחובותיה אלו".
הגמול לתובעים ושכרם של עורכי דינם ייקבעו לאחר קביעת סכום ההשבה המלא, על-פי חוות דעת משלימה שיערוך רועי שלם מטעם התובעים. את גרינברג ולוינרד עוה"ד ייצגו
אמיר איבצן ו
חגי נצר, ואת מיטב-דש - עוה"ד נחום קובובסקי, רון ברקמן, לירון וייסמן,
ברק טל ו
אלעד אופק.
