בית המשפט לא יחשוף כתובת IP של גולש משמיץ

"התגוביות, על התוכן ועל השפה העילגת המאפיינת אותן, מלמדות על פגיעה אפשרית פחותה מאוד במבקש, ולהבנתי - הקורא הסביר איננו עשוי לראותן ברצינות רבה. אגב כך אומר, כי במקרה המסוים, התגוביות מדברות על עבודתו הקלוקלת כביכול של המבקש כעיתונאי, העומד להיות מפוטר מעבודתו ולשוב לרוסיה (?!), והריהן נסתרות מיניה וביה ולו משום כך, שהמבקש ממשיך ועובד בעבודתו באותו עיתון ממש, עד עצם היום הזה. נוסף על כך יש לראות את העובדה, כי לצד התגוביות המלעיזות פורסמו שלל תגוביות, המשבחות את המבקש ואת עבודתו העיתונאית, עובדה הממעיטה עוד יותר את האפשרות לפגיעה בשמו הטוב של המבקש כתוצאה מפרסום שלוש התגוביות הפוגעות. כשכל אלה מובאים בחשבון, ועל-רקע החשיבות של האנונימיות לגלישה ברשת, אינני רואה מקום לחשיפת זהותם של המגיבים". כך קבע (יום ג', 19.01.10) שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, אברהם אברהם, בבקשה שהגיש העיתונאי ישראל מושקוביץ לבית המשפט, להורות לספקית האינטרנט ואללה! תקשורת לחשוף את כתובת ה IP של גולש אשר השמיץ אותו. למותר לציין כי הגולש השמיצו בשפה עילגת, אך ציין "עובדות" שבדה מליבו, ולפיהן מושקוביץ עומד בפני פיטורין מן העיתון "ועומד לחזור לרוסיה". היות ולפי מבחני דיני לשון הרע, הבעת דיעה מוגנת מפני חבות בלשון הרע, אלא אם כן היא נחזית לעובדה, כפי שהיה במקרה דנן, ראה העיתונאי מושקוביץ בדברים דברי דיבה אשר מחייבים את חשיפת כתובת ה IP של הגולש, וזאת בכדי שיתאפשר לו לתובעו בלשון הרע. השופט עמית סקר את הגישות שהופיעו עד כה בפסיקת בית משפט השלום (לציין: אין הלכה של בית משפט העליון בעניין, והמחוקק עצמו טרם הסדיר את סוגיית הליך חשיפת כתובות IP של גולשים), וקבע כי בניגוד לשופטות פלפל ואגמון, אשר התוו שתי גישות קיצון (האחת - יש לחשוף בכל מקרה שעולה חשש לפרסום לשון הרע, והשניה - רק אם הדברים עולים כדי עבירה פלילית) - יש לנקוט בגישת הביניים אשר התווה השופט עמית ולפיה רק אם יש, בנוסף לחשש לכאורה לביצוע עוולה, "דבר מה נוסף", רק אז יש להורות על חשיפת כתובת ה IP של גולש. השופט אברהם אברהם גיוון את המבחן וקבע מבחן גמיש, כלדקמן: "לאור מאפייניה היחודיים של הרשת יש לנקוט בגישת הביניים שהציע השופט עמית ויש לבחון את עוצמת הביטוי הפוגע, היות הפרסום חד פעמי או שמא חוזר ושיטתי, טיבו ומידת חשיבותו של האתר המפרסם, מאפייני הביטוי (פוליטי, מסחרי, פרטי), זיהויו של נשוא הפרסום כאיש ציבור או כאדם פרטי, הרצינות שגולש סביר עשוי לייחס לביטוי (בשל מאפייניו של הפרסום, סוג האתר וכד'), ועוד כיוצא באלו סימנים, מהם נוכל לקבוע את האיזון הנכון שבין ההגנה על שמו הטוב של האדם לעומת חופש הביטוי, ובהתחשב בחשיבותה של האנונימיות שבגלישה ברשת, אנונימיות שהיא מנשמת אפה של הרשת". היות והשופט עמית הציע לבחון כל מקרה לגופו לפי המבחנים שלעיל, הוא פסק כי במקרה שבו בפנינו גולש עילג, עובדות מוציאות לשון הרע אשר נסתרו על פניהן (אף אחד לא יאמין לדברי הגולש כי העיתונאי "פוטר" כאשר הוא ממשיך לכתוב במערכת העיתון), וגולשים אחרים אשר משבחים את עבודת העיתונאי ועל כן מנטרלים את העוקץ של לשון הרע בדברי הגולש (העילג), בסיכומו של עניין ובשקלול כל הערכים המתחרים בסוגיית פרסום-לשון-הרע באינטרנט, אין לפרסם את כתובת ה IP של הגולש.