של מי הבוץ הזה?
השבוע נסחף הנגב במפולת בוץ וירד בכיוון הזרם דרומה ככול האפשר למקומות נמוכים עוד יותר. בעוד אנו מתבוססים בבוץ הטובעני, מחפשים אחר גשר לחיים, מנותקים מהציוויליזציה, בתוך אמבטיות בוץ, הוציאה ממשלת ישראל את הצבא החזק בעולם להציל אנשים בבוץ אחר.
נגב מנותק מהמדינה זו כבר חדשה ממוחזרת הטובה לארכיון הכתבות, בעוד בית חולים שדה מאובזר מצטלם היטב ועושה מדיניות חוץ השווה אלף מילים - לתפארת מדינת ישראל!
מדינת ישראל מדירה רגלה מהשקעה בתשתיות הנגב, הגשר האחרון שנהרס הינו חולייה אחת חלשה בשרשרת - לבנה בחומת ההפרדה. שישים שנה של חלוציות המחולצות באמצעות מסוק חילוץ לא הפריעו לקברניטים לשלוח מטוסים מלאי רופאים וציוד אל הלא נודע, איפה שאני בטח לא אהיה ובוודאות גמורה גם לא האיטי!
מה ההבדל בין עניי עירנו לבין סיוע בינלאומי המרוחק אלפי מיילים מכאן? מי שאינו יודע לענות לעצמו על השאלה לבטח לא שאל נכון. מי שאינו מבדיל בין השניים לוקח לעצמו בתמימות את האחריות הנגזרת מן השאלה והשלכותיה.
משפט שלמה:
המדינה ממשיכה כבר שנים לקצץ בסל התרופות ולפגוע בחולים באופן בוטה, היא מחליטה מי יחיה ומי ימות, התמודדות אותה מכירים חולים שבחרו בחיים. ביד השנייה חותמת המדינה על העברת טונות של תרופות אל האי ההוא, מתוך ידיעה ברורה שתקציבה אינו כמו המדינות התורמות והעשירות. מדיניות החוץ של מדינת ישראל מיישרת קו אל מול מצלמות הטלוויזיה בעולם אך לא אל מול חולים חסרי אונים.
אתרי החדשות היו מלאים בכתבות צבע על אסון רעידת האדמה, הבוץ של הנגב הלך ודעך. טוקבקיסטים זריזים מלאו תגובות על סיפור המסכנים מהאי ההוא ואף אחד לא העיז לשאול שאלת תם, מה קורה כאן? על חשבון מי המסיבה הזו? מי יכול לזעוק את זעקת הילדים?
בשנת 1954 הומצאה תרופת הפניצילין ומאז הוכפלה האוכלוסיה בעולם פי 2.5 לערך. כבר הוכח מעל לכול ספק כי תרופות הן אחד הגורמים החשובים והקובעים הישירים לעלייה בתוחלת החיים. אל מול המטוסים (בתי המרקחת המעופפים) אמר לי חברי 'מאגודה לזכויות החולה בישראל', אתה רואה המטוס הזה - זה תקציב המאבק לעשרים שנים הבאות. עניין של סדר עדיפויות.
