הנעל אשר נזרקה לעברה של נשיאת בית המשפט העליון, ואשר בצדק רב גרמה לסערת רגשות אצל רבים, מסמלת יותר מכל את כשלונה של אותה מערכת משפטית להרתיע ולחנך, ולקבוע נורמות ברורות באשר להתנהלותם של אזרחי המדינה בחיי היומיום.
משך שנים חושפת המערכת המשפטית חולשה ואזלת יד בכל הנוגע לאלימות, אשר פשתה וליחכה כל חלקה טובה בישראל.
העונשים הקלים, הסלחנות היתרה הן של משטרת ישראל והן של המערכת השופטת; פסקי הדין הניתנים על-ידי רחמנים בני רחמנים - כל אלה התנקזו היום באחת בנעל אשר נזרקה אל פניה של נשיאת בית המשפט העליון.
בתי הכלא אשר מעולם לא נהגו ביד ברזל כלפי פושעים ועבריינים, ו"הקלו" את עונשם בקיצור תקופת מאסרם ובזכויות שונות - בניגוד גמור לנוקשות הנוהגת במדינות אחרות, לא תרמו במיוחד ככוח הרתעתי.
בישראל השתרשו נורמות נחותות ופסולות כמעט כנורמת התנהלות תקנית, בכל שכבות האוכלוסיה ואזרחי המדינה, אשר חשופים יום-יום לסכנת חיים - או על-ידי נהג שיכור, או על-ידי רוצח המתהלך חופשי, או על-ידי סתם יצור אלים שמשטרת ישראל מעלימה ממנו עין. כל אלה מהווים את מציאות חיינו כיום ולא נראה כי שינוי כלשהו עומד בפתח.
המנהיגות הישראלית, האמורה להיות מודל חינוכי, הפכה להיות מאוסה ודוחה. אדישותם של המנהיגים כלפי הציבור היוותה איתות כי אין דין ואיין דיין במדינת היהודים, ועל כן איש הישר בעיניו יעשה.
ניתן לומר כי הנעל אשר עפה אתמול (ד', 27.1.10) בהיכל הצדק, הייתה סטירת לחי מצלצלת לכל הממסד הישראלי ולנו האזרחים הייתה מראה לפרצופנו האמיתי. מראה מראה שעל הקיר, אנחנו נראים גרוע!
