כמעט כל עיתוני ישראל - וזוהי תעודת כבוד להם - נמנעו מלדווח על המתקפה המילולית האחרונה, בשבת, של ראש ממשלת טורקיה על מדינת ישראל. העורכים העריכו אחת משתיים: או שאין חדש בדברי רג'פ טאיפ ארדואן, או שפשוט נמאס מהפה הגדול שלו.
בטון מתנשא, בפטרונות בוטה, הזהיר מר ארדואן הפעם, כי ישראל עלולה לאבד את ידידותה עם טורקיה. אמר לנו כמעט במילים אלה: "דיר באלקום, בדברכם על טורקיה, מדינה של כבוד בעלת היסטוריה ארוכה, שלו נעליכם מעל רגליכם".
אמות הסיפים בירושלים לא רעדו במוצאי שבת וביום ראשון - וטוב שכך. איש לא נפל מהכיסא, גבוה או מונמך. מר ארדואן מצטייר יותר ויותר כמקרה אבוד לישראל. כל מה שתעשה או לא תעשה, יזכה לשבט פיו. תחת הנהגתו חזרה ארצו כמה שנים אחורה בתהליך האיסלאמיזציה המחודשת, והתרחקה עוד יותר מהשער לאיחוד האירופי. הוא בוודאי גורם למייסד טורקיה החדשה, החילונית, אתא-תורכ המיתולוגי, להתהפך בקברו.
אפשר להעריך, כי נוח לארדואן להוציא את תסכולו הבינלאומי בהכאה על הכרית-סופגת-מכות ועלבונות, ישראל. מטרה נוחה לטווח לעברה את מסכת כישלונותיו. הדלת האירופית שאינה ממהרת להיפתח בפניו, דוחפת אותו לשנות כיוון - ממערב למזרח. טורקיה בהנהגתו מתחברת מחדש לאיסלאם השמרני ואל מדינות הנשלטות בידי אגו-מניאקים כמותו - אירן, סוריה, ונצואלה.
ניסיונות התיווך היומרניים שלו, בשיתוף חד-צדדי עם סוריה, היו שקופים ומטופשים אפילו בעיני ירושלים, הנוקטת זהירות ביחסה למדינת הענק הטורקית. איזה מין תיווך הוא זה, שבו ה"מתווך" מסכים מראש עם כל דרישות הצד הסורי? איזה מין דבר הוא זה, הניסיון להכתיב לישראל את מדיניותה?
