כמו אב רחום ניסה ביבי את דרך הפיוס. כל מי שנפגע מאיווט זכה, בסופו של דבר, להתנצלות. כזו של "אי הבנה" או של "דברים שהוצאו מהקשרם". אחרי שהיה זה איווט שסירב להתנצל בעצמו - עשה זאת ביבי במקומו.
כאילו לא די לו לביבי בצרה הזאת שנפלה עליו - בא לשכונה בחור חדש, שהחליט לתפוס גם הוא עצמאות.
יובל שטייניץ. שר האוצר על הנייר בלבד, שעד כה היה דבוק לאדונו בסינור, תפס פתאום גם הוא ראש. מערכת היחסים ההדוקה של האבא והתינוק הפכה באחת לסינדרום אדיפלי ולשבירה מאוד. בימים האחרונים היא אפילו הגיעה לתהום חדשה.
רגע לפני הצגת רפורמת התחבורה השאפתנית של נתניהו, יוצא, פתאום, שטייניץ, והפעם כבר בחיפוי צוות-עוזריו, נגד תוכנית "נתיבי ישראל", שהיא הבייבי של ביבי. יובל מרים ראש ומכנה אותה "מופרכת" ו"בלתי-ריאלית".
בסך-הכל רצה ביבי לתת עדיפות לפיתוח קווי הרכבת בארץ, המוזנחים כל כך: להחיות את רכבת העמק המיתולוגית של פעם, לתגבר את הקו לבאר-שבע, לחדש את הרכבת לירושלים, להניח סוף-סוף מסילת-ברזל לאילת, ולקשר בין כולן ברכבת לאורך כביש 6. מה לעשות, אבל שטייניץ מבקש לטרפד את התוכנית ולתת עדיפות לפיתוחה של תשתית הכבישים. העובדה שהרכבת מהירה ונוחה יותר מן האוטובסים מעניינת את שטייניץ, באסכולה הפילוסופית המיוחדת שלו, כקליפת השום.
אילו אני פרופסור עמוס רולידר, המומחה מספר אחת בארץ להתנהגות בין הורים לילדיהם, הייתי מזמן את ביבי לשיחת-תדרוך כיצד להתנהג עם בנים סוררים שכאלה. אולי הפתרון הוא בנוסח של "חוסך שבטו - שונא בנו"...
