נתיב שלמות האדם

א. האדם כתכלית הבריאה על-רקע הוויכוחים הפילוסופיים בין חכמי הדתות, ויכוחים שהתקיימו לרוב בזמנו ובמקום מושבו (בבל, מאה עשירית למניינם), רס"ג פותח את ספרו בדיון "בשהנמצאות כלם מחודשות", משמע בניסיון להוכיח כי העולם נברא (כנגד העמדה האריסטוטלית שהעולם קדמון). לאחר דיון מטאפיסי ממושך, שואל רס"ג "לאיזו עלה ברא הבורא אלה הנמצאות" (מאמר ראשון, פרק ד', עמ' 82). הוא מספק מספר תשובות אשר האחרונה בהן היא החשובה לענייננו: "רצה בזה תועלת הברואים כמה שמנהיגם בו ויעבדוהו" (שם, שם). כמו-כן, הוא אומר כי שאל את עצמו לכוונת הבריאה ומצא כי אלו הם הברואים וכוונתם האחרונה של הברואים אינה אלא האדם עצמו (מאמר רביעי, פתיחה, עמ' 124-5). בכן, העולם נברא ולבריאה יש תכלית: האדם הוא התוכן, המטרה ותכלית הבריאה. בסופו של דבר, אלוקים פעל את מפעלו על-מנת להיטיב עם ברואיו, להנהיגם וללמדם את דרכיו עלי אדמות. ב. עבודת אלוקים כתכלית האדם מהי עבודה זו ודרך-חיים זו שאלוקים מבקש ללמד את האדם? אומר רס"ג: "וכאשר זכרנו בסוף המאמר הראשון בעלת בריאת הדברים וממה שימצא בספרים שהוא טוב ומיטיב... ותחלת הטבתו לברואים שחננם הויה... ואחר כך חננם סבה שמגיעים בה אל ההצלחה הגמורה והטובה השלימה... והוא מה שצום והזהירם ממנו וזה המאמר תחלת מה שיקיף עליו השכל ויחשוב בו ויאמר הוא היה יכול שייטיב להם ההטבה הגמורה ויצליחם ההצלחה המתמדת מבלתי שיצום ויזהירם אבל יראה שטובתו בדרך ההיא טוב להם בעבור מה שיסתלק מהם מענייני הטרח" (מאמר שלישי, פתיחה, 105). ובכן, קיום מצוות התורה הוא הדרך התכליתית המובילה אל ההצלחה הגמורה ואל הטוב המושלם. עבודת אלוקים היא תכלית חיי האדם והיא נדרשת ממנו לטובתו, להצלחתו ולאושרו. "אלהים תלה את אושרו של האדם בקיום מצוותיו, משום שנחת הרוח באושר שניתן לו גדלה והולכת על-ידי הכרתו שהוא זכה לכך במעשיו שלו עצמו" (י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, מוסד ביאליק, י-ם, תשמ"ג, עמ' 71). מבין השיטין של המובאה האחרונה מדברי רס"ג, עולה אף העימות שבין השכל ועבודתו לבין ההתגלות האלהית ומצוות התורה. לדעת הגאון אפשר לומר כי אלוקים יכול להוליך את האדם לעבר האושר גם ללא שיצווה ויזהיר אותו, אלא יורה לו את הדרך באופן הגיוני. אולם דרך המצוות עדיפה לפי שהיא מונעת מהאדם טרחה מיותרת. ובכל זאת, יש לשאול האם ראה רס"ג בהשתקעות בעבודה השכלית אפשרות קיימת בכדי להגיע לאושר, כלומר, האם מצא גם בעבודת השכל תכלית לעצמה? בסיומו של פרק י"ג החותם את המאמר השני, מאריך רס"ג בדיבור על הטובה, ההצלחה והאושר שיצמחו למי שמשתקע בעבודת אלוקים שכלית. אולם מדובר בקטע שכל תוכנו נשאב מפסוקים מקראיים, כלומר זו היא עבודה שכלית שבסופו של דבר המושא הנחשב שלה היא התורה. יוצא לפיכך שאין העבודה השכלית בבחינת תכלית לעצמה ועליה לשרת תכליות גבוהות ממנה. ג. תוכנה של השלמות האנושית 1. גוף ונפש - במאמר השישי פונה רס"ג לדיון בענייני הנפש והאלמוות. הוא תופס את מהות האדם כאורגניזם פסיכו-פיזי. אומנם הוא מדבר על פעילות הנפש כמהות נפרדת ואולם היא תלויה בכולה בגוף: "ואומר בעבור שהייתה בלתי פועלת לבדה בבניינה, התחייב חבורה אל דבר תגיע בו אל הפועלי, ותגיע אל הנעם המתמיד ואל ההצלחה הגמורה... כי אלו היה מניחה נפרדת לא הייתה מגעת אל נעם ולא אל הצלחה ולא אל חיים מתמידים, כי הגעתה אל כל אלה איננה כי אם בגוף מפני שעמו פועלת כל פעל" (מאמר שישי, פרק ד', עמ' 154). בכן, מתוך הדיון על גוף ונפש עולים פרטים חשובים באשר לעמדת רס"ג על שלמות האדם ותכליתו: חיי נצח מתמידים, חיי נועם והצלחה, הם המטרה אליה על האדם לשאוף באשר הם תכליתו ובהם שלמותו. אולם על-מנת שנפש האדם תזכה לשלמות שכזו היא זקוקה לגוף, משום שללא גוף לא יעלה בידה לפעול את פעולת המצוות ולקיים את רצון בוראה. יש לציין עוד כי רס"ג קושר את הנפש לגוף לא רק בחיי העולם הזה אלא גם בחיי העולם הבא שהם תכליתו האחרונה והמושלמת ביותר של האדם: "הנפש חוזרת ונקשרת עם הגוף בתחיית המתים ושניהם יחד יקבלו את גמולם בחיי נצח" (גוטמן, הפילוסופיה, עמ' 73-72). 2. האדם השלם, הצדיק - הצדיק הוא זה שיזכה לחיי נצח בנועם, באושר ובשלווה. לפי רס"ג, מבחינת אלוקים נקבעת מדרגת האדם לפי ההליכה הישרה בדרך המצוות ולפי הסטיות ממנה: "ואומר נקרא צדיק מי שרוב מעשיו זכויות ורשע מי שרוב מעשיו חובות" (מאמר חמישי, פרק ב', עמ' 138). ואם השלמות האנושית נמצאת בקיום המצוות, אזי המרבה והמיטיב לקיימן הוא זה שיהא יותר שלם, והשלם מכולם הוא מי שכל מעשיו זכויות. והנה, אף אותו צדיק שכל מעשיו זכויות והוא אדם שלם, אינו מגיע לשלמותו המתמדת והנצחית אלא בעולם הבא. 3. העולם הבא - המאמר התשיעי ב"אמונות ודעות", אשר בו מדובר על 'הגמול והעונש', מציג את הפסגה אליה שואפים המאמרים שלפניו. למעשה, כל הדיונים המטאפיסיים והאסכתולוגיים שקדמו, באים בנושא זה של הגמול הסופי בעולם הבא לכדי שלמות. העולם הבא הוא מטרת הבריאה ותכליתם העליונה של חיי האדם: "השמיים והארץ וכל מה שיש ביניהם, לא נבראו כלם כי אם בעבור האדם ועל כן שמהו באמצע וכל הדברים מקיפים, ועל כן נתן לנפש יתרון מעלה בשכל ובחכמה ועל כן חייבה במצוות ואזהרות, הכינה בם לחיים המתמידים... וישכיננה עולם אחר ויגמלנה בו" (מאמר תשיעי, פרק א', עמ' 185). עוד מוסיף רס"ג ואומר: "ראוי שיהיה מזמן לה מדור שיש בו החיים הגמורים וההצלחה המיוחדת... כי יש מדור יותר נכבד... והיא נכספת לו ועיניה צופיות אליו" (שם, שם). ובכן, העולם הבא הוא שלמותו האחרונה והגדולה ביותר של האדם ובו צפויה לו גם הגדולה שבטובות בדמות שלווה מאושרת ונצחית: "ויאהב חיי העולם הזה בעבור העולם האחר, כי הוא הטרקלין שלו, לא בעבור עצמו" (מאמר עשירי, פרק י"ז, עמ' 212). תכלית חיי האדם היא בחיי הנצח בעולם הבא אשר חיי העולם הזה אינם אלא מבוא להם. בעולם הבא ישפט כל אחד לפי רוב מעשיו, גם צדיקים וגם רשעים, ובו יהיה הגמול, אם לטוב ואם לרע, גמול נצחי: "יהיה עניינו בגמול כפי מה שעשה אלא שהוא לנצח" (מאמר תשיעי, פרק ח', עמ' 194). (מכלל זה יש להוציא את מי שהרג או נאף (מאמר תשיעי, פרק א', עמ' 186) וכן את האומר 'אין תחיית המתים ואין תורה מן השמיים ואפיקורוס' שכן להללו אין חלק לעולם הבא לפי חז"ל). לסיכום עד כאן, האדם הוא תכלית הבריאה, הוא הושם במרכזה באשר כולה מכוונת ומתכוונת אליו. אלוקים נתן צווים לאדם בכדי שיוכל ללכת בדרך הישר, הלא היא דרך התורה והמצוות, ולהגיע אל האושר השלם, המתמיד והנצחי. במידה שלא יפר את חוקי האלוקים, ייקרא האדם צדיק ויחצה את גבולות העולם הזה בדרכו לאושרו הנצחי בעולם הבא, אושר שיגיע לשיאו בתחיית המתים אשר בה יתאחדו שוב נפשו וגופו והוא יחיה לעד בהרמוניה עילאית. ובמשפט אחד: תכלית הבריאה היא האדם, תכלית האדם היא עבודת האלוקים ותכלית עבודת האלוקים היא הגמול השלם בעולם הבא.

א. השאיפה לאושר את המאמר העשירי בספרו מקדיש רס"ג לתורת המוסר, לדרך בה על האדם לנהוג בחייו, או כפי הגדרתו בכותרת המשנה: 'במה הטוב לאדם לעשותו בעולם הזה'. הטענה כי מאמר זה אינו שייך לספר המקורי, מופרכת מאליה: הוא קשור בחינת תוכן לספר ומשלים אותו בחינת צורה. יתרה מזו, במבט כולל על הספר נראה שכל מאמריו האחרים משמשים מבואות הכרחיים למאמר העשירי. הם יוצרים את הרקע עליו יכול רס"ג לבסס את תורתו המוסרית. ובאשר לתורת המוסר, עולה השאלה האם האושר הוא שעומד במרכז דרך החיים שאותה מציע רס"ג, שמא כל שאיפתה של זו אל האושר האנושי השלם? לפי הגאון, דרך החיים הנכונה היא אותה דרך-אמצע השוקדת על התפתחותם של כוחות האדם, נפשיים כגופניים, ועל פיתוחם לכדי הרמוניה אחת שלמה. הוא מבקש לכוון את האדם לחיי אושר נצחיים, אל 'נעם הצלחה וחיים מתמידים' ואושר זה יושג על-ידי קיום מצוות האלוקים. משמע, תורת המוסר של רס"ג עומדת על השאיפה אל האושר בדרך של קיום המצוות. ב. המטאפיסיקה כמצע והתבונה ככלי לתורת המוסר מטרת האדם היא אושרו העליון ובמילוי הדרישות לקיומה נמצאת תכלית חיי האדם. תפיסה זו של רס"ג נשענת על המטאפיסיקה שביסס בפרקים הראשונים של ספרו ועתה הוא משתמש בה לביסוס תורתו המוסרית: "כי בורא הכל יתברך מפני שהיה אחד בעצמו התחייב שיהיו הברואים רבים" (מאמר עשירי, פתיחה, עמ' 198). אלוקים אחד והאחדות היא תכונה עצמית רק לאלוקים. אולם הנבראים רבים ותכונתם המהותית היא המורכבות. האדם אינו עשוי מחומר אחד אלא מורכב מבשר, מעצמות, מגידים ומעורקים (שם, שם). ומה הגוף מורכב, מורכבת גם הנפש אשר יש לה אהבות ושנאות ועל-מנת להעניק לה את פיתוחה הנכון שיביאה לכדי שלמות, יש לשקוד על סיפוקם ופיתוחם של כל כוחות הנפש ונטיותיה, לא להגזים עם אחד מהם ולקפח האחרים. אם כן, בכדי להשיג את המטרה הניצבת לפני האדם, אושר עליון ועולם הבא, דורש רס"ג פיתוח שלם של כל כוחותיו ונטיותיו הגופניים והנפשיים של האדם: הוא מורכב ועליו לדאוג ולשאוף לשלמות מרכיביו. כל זאת ממש כשם שהבית אינו בנוי מלבנים בלבד או מעצים בלבד, אלא הבית השלם הוא זה שיש בו במידה הנכונה מכל החומרים המשמשים לבנייתו - הרכבתו (מאמר עשירי, פרק א', עמ' 199-198). וכך, תוך כדי דיון בדרך החיים, מתבררים גם תפקידו ותכליתו של השכל: הוא הפוקד והמנהל על מלאכת בניית האדם את עצמו לכדי שלמות: "על כן צריכים לחכמה בהנהגת האדם ומהלכיו תמיד שיהיה האדם מושל במדותיו ושולט במה שיאהבהו וישנאהו... וימשיל הכרתו על תאוותו ובכעסו, יהיה במוסר חכמים" (שם, פרק ב', עמ' 199 - 200). מבחינת תורת המוסר המהווה את פסגת הגותו של רס"ג, החוכמה השכלית דרושה לשלטון על פעולות הנפש ולהפעלה נכונה של כוחותיה. מי שימשיל את שכלו על תאוותיו, תהיה דרכו בחיים כדרכם של חכמים ואחריתו תהיה 'משובחת'. ואולם אם השכל הוא בבחינת מנהל עבודה בשטח, הרי אלוקים הוא הארכיטקט. השכל אינו מהווה תכלית לעצמו. כל פעולתו מונחית על-ידי המצוות ועליו לכוון את האדם ולעזור לו בשיקולים תבוניים לקיים כיאות את המצוות וכך להגיע ולזכות בסופו של דבר במנוחת העולם הבא. לאמור, השכל הוא כלי עזר, חשוב ביותר כשלעצמו, המשמש את האדם בדרכו לעבר תכליות גבוהות בהרבה מן השכל עצמו. ג. המינון הנכון של '13 האהבות' כמפתח וכדרך לעולם הבא '13 האהבות' הן תאוותיו ונטיות גופו ונפשו של האדם ואלו הן: הפרישות, האכילה והשתייה, המשגל, החשק, קבוץ הממון, הבנים, ישוב העולם, החיים, השררה, הנקמה, החוכמה, העבודה, המנוחה. אהבות אלו יש לזרז ולמתן, לספק ולפתח באופנים משתנים ובהתאם לזמן ולמקום. תחילה יש לדאוג לאיזונה של כל אהבה לעצמה ואזי לאיזון בין האהבות השונות כולן. המפתח לאיזון ולהרמוניה, כמתברר בסיומם של השערים העוסקים באהבות בנפרד, טמון בהקפדה על סיפוק כל נטייה לפי צרכי הגוף והנפש, משמע על-פי מצוות התורה: "כל מי שרוצה להתנהג בעניין מן השלשה-עשר עניינים האלה תהיה בטלה עצתו ולא נכונה מפני שהוא מחייב להתנהג בו לבדו. אבל כשיקובצו העניינים האלה כולם הוא הנכון הגמור... ואין ראוי גם כן שיוקח מכל אחד מהם חלק משלשה-עשר בשוה, אך יקח מכל מין מהם השיעור אשר הוא ראוי לקחת כפי מה שתחייבהו החכמה והתורה" (מאמר עשירי, פרק י"ז, עמ' 212). את כל 13 האהבות יש לקיים ולפתח בהתאם לדרישות המטרה הגדולה האחת: העולם הבא. אף את המעודנות ביותר שביניהן אין לפתח או להשתקע בהן על-חשבון האחרות אלא רק במידה שמובילה לעולם הבא. למשל, במקום בו דן רס"ג באהבת החיים הוא אומר: "האדם הצדיק לא יאהב חיי העולם הזה כי אם בעבור שהיא מדרגה יגיע בה ויעלה ממנה אל העולם הבא" (שם, פרק י"א, עמ' 208). ומה היא המידה אשר 'תחייבהו החכמה והתורה'? דוגמה לכך אפשר להביא מ'שער המשגל': "אין התאוה הזאת טובה לאדם כי אם להקים בה זרע" (שם, פרק ו', עמ' 204). כלומר תאוות המין אינה טובה כשלעצמה, אלא כל טובתה בקיום מצוות פרו ורבו. רס"ג תוחם את האהבות בין שתיים שמהוות למעשה מסגרת, בין הפרישות כאהבה הראשונה לבין המנוחה כאחרונה באהבות. הפרישות כשלעצמה היא עניין שלילי באשר היא מאיימת על עצם המשך קיום המין האנושי ולפיכך מסכנת אף את המשך קיום תורת האלוקים (שם, פרק ד', עמ' 201), אולם היא מהווה גם עיקרון חיובי בהנהגת הנטיות השונות ולכן רס"ג מציב אותה בראש הרשימה. הפרישות היא הדרך הנכונה כאשר היא מכוונת וממוצעת, אז היא יכולה לשלול את מה שאכן שלילי ולהעמיד כל נטייה על תמציתה החיובית. במידה שאחת האהבות-נטיות תבקש להשתלט על השאר או במידה שתאוותו של אדם עומדת להשתלט עליו - "ישלח בה מידות הפרישות עד שתמאס בכל העניין" (שם, פרק י"ז, עמ' 212). לעומת הפרישות, המנוחה היא תכליתה של כל אהבה ואהבה ותכליתן של האהבות כולן, ולמעשה התכלית של כל חיי האדם הטורח בעולם הזה למען מנוחתו השלמה בעולם הבא. אומר רס"ג כי "המנוחה לא תשלם לאדם אלא אחר ההשגחה הגדולה ותקון צרכיו והכנת כל אודותיו. ואח"כ ינוח וישקוט. אבל המנוחה לבדה מבלתי דבר מאלה איננה כי אם מנוחה בשם והעולה מעניינה הוא עצלה" (שם, פרק ט"ו, עמ' 212). מנוחה הבאה לאחר מאמץ ממושך מבטאת את שלמות המעשה ותכליתו, ואולם המנוחה כשלעצמה אינה אלא בטלה. לסיום, שוב (לעיל, פרק ראשון, סעיף ג.3), דברי הגאון המבטאים את השלמות האחרונה והגדולה ביותר האפשרית לאדם ואשר כאן ביקשתי, בעקבותיו, לשרטט את הדרך אליה: "ויאהב חיי העולם הזה בעבור העולם האחר, כי הוא הטרקלין שלו, לא בעבור עצמו" (מאמר עשירי, פרק י"ז, עמ' 212). בכן, תכלית האדם ושלמותו באשר הוא מגיע לקץ חייו בעולם הזה ונכנס לטרקלין חיי העולם הבא. בכדי אכן להיכנס לטרקלין זה, עליו ללכת בחייו באורחות התורה והמצוות באשר התורה, בעזרת השכל המונחה על-ידה, היא שמעניקה לאדם את המינון הנכון עבור פיתוחם וסיפוקם של כל כוחותיו, גופניים כנפשיים. הקפדה על צווי התורה היא שתאפשר לאדם להביא לכדי פיתוח עילאי, שלמות והרמוניה, את כל מרכיבי הווייתו המהותיים לו מעצם היותו יצור נברא ולפיכך - מורכב. סוף דבר, הקפדה זו היא השומרת את האדם בדרכו הישרה והיא הפותחת בפניו את שער העולם הבא שהוא, כאמור, תכליתם הגדולה ביותר של חיי האדם, השלמתם ושלמותם: 'את-האלהים ירא ואת-מצותיו שמור, כי-זה כל-האדם' (קהלת, יב, יג).