מגבלת הגיל החלה על מי שמבקשים להאריך את רשיונות השהייה של עובדי סיעוד זרים אומנם פוגעת בשוויון, אך היא עומדת במבחן המידתיות ולכן אין מקום לבטל אותה. כך קובע (יום ד', 16.3.22) בג"ץ בהרכב מורחב בן שבעה שופטים.
החוק מגביל את הזמן בו יכולים עובדי סיעוד זרים לשהות בארץ, אך מאפשר לשר הפנים להאריך תקופות אלו מטעמים הומניטריים ועל בסיס פרטני. בין התנאים לכך נקבע, כי מדובר במטופל שגילו אינו עולה על גיל הפרישה - דהיינו 67. אם המטופל מבוגר יותר, לא ניתן להעניק ארכת שהייה. ארגון לזקן, אזרחית מבוגרת ועובדת סיעוד זרה עתרו לבג"ץ נגד מגבלה זו, בטענה שהיא פוגעת בזכות לשוויון של בני 67 ומעלה.
המשנה לנשיאה,
ניל הנדל, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, מסכים שמדובר בפגיעה בשוויון מחמת גיל שהיא פגיעה פסולה. "ההפליה שעורך ההסדר ההומניטרי הייעודי משקפת התייחסות לבני אדם שחצו את גיל הפרישה כאל מי שמוקד חייהם מצוי בביתם, והם מנותקים ממעגלים חיצוניים של עשייה, יצירה, חברה, ומשפחה. תפיסה סטריאוטיפית זו נכפית על כלל המבוגרים שחצו את גיל 67, ושוללת מהם כל אפשרות להתנער ממנה ולהוכיח כי הם עודם פעילים, ולכן גם זקוקים לסיוע.
"בעוד המחוקק טורח להגן על המטופל הצעיר, ומגמיש עבורו את תנאי השהייה של מטפלים זרים בישראל, הוא מנער, כביכול, את חוצנו מן המטופל שחצה את גיל הפרישה - ומשדר כי רצונו של האחרון להמשיך באורח חיים פעיל חברתית אינו 'חשוב' דיו כדי להצדיק הטבה דומה. נוכח ההכרה במטען החברתי השלילי הקשור בגילנות, הרי שמדובר בהבחנה 'חשודה' על בסיס השתייכות לקבוצה חברתית הנחשבת, בהקשרים שונים, כ'נחותה', ולכך משמעות רבה".
חשש מפני רבבות בקשות
מכאן עובר הנדל לבחון האם מדובר בהפליה העומדת במבחני פסקת ההגבלה בחוק יסוד
כבוד האדם וחרותו, ומסקנתו חיובית. ראשית, אבחנה זו תאפשר להגדיל את מספר המטפלים העומדים לרשותם של מטופלים מתחת לגיל 67, למרות שעבודה זו תובענית יותר. שנית, היא תגשים את מדיניות ההגירה של ישראל ותמנע שיטפון של בקשות העלול להביא למתן סיטונאי של אישורים (כפי שגם מוכיחים הנתונים שהוצגו לבג"ץ).
תנאי הסף שנקבעו בחוק עומדים במבחן המידתיות. כיום יכולה שר הפנים, איילת שקד, להאריך רשיונות שהייה לטיפול ב-21,000 איש, כאשר רק 3,500 מממשים זכות זו. קבלת העתירה, מציין הנדל, יכולה להביא לרבבות בקשות. מעבר לפגיעה בתכליות החוק ובמדיניות ההגירה, מספר כזה של בקשות יטיל על המדינה עלויות ניכרות ושגם אותן יש להביא בחשבון. "די בתועלת הפרטית והציבורית מן ההסדר ההומניטרי הייעודי במתכונתו הנוכחית כדי להכשיר את הפגיעה בזכות המטופלים המבוגרים לשוויון - נוכח עוצמתה הנמוכה יחסית, בהתחשב במכלול ההוראות המסדירות את שהותם של המטפלים הזרים בישראל", קובע הנדל.
העותרים טענו, כי המגבלה של גיל 67 תקשה על מטופלים מבוגרים יותר למצוא עובדי סיעוד - אך לא הציגו נתונים שיאוששו זאת. המדינה היא זו שהציגה נתונים, ולפיהם בנובמבר 2020 היו בישראל 12,000 מטפלים זרים השוהים בארץ 13-8 שנים (הקבוצה לגביה חלה מגבלת הגיל), אך 3,600 מתוכם היו שוהים בלתי חוקיים. לעומת זאת, היו בארץ 69,000 מטפלים (מתוכם 13,000 העובדים שלא כדין), כך שגם מטופלים בני 67 ומעלה יוכלו למצוא מי שיסייע להם. החוק נועד להקל על מטופלים צעירים יותר למצוא מטפלים, והדבר מצדיק את הפגיעה המסוימת במטופלים המבוגרים.
הנשיאה
אסתר חיות והשופטים
עוזי פוגלמן,
יצחק עמית,
נעם סולברג,
דפנה ברק-ארז ו
ענת ברון הסכימו עם הנדל (לעיתים בהנמקות שונות). את העותרים ייצגה עו"ד
יפעת סולל, את הכנסת ייצגה עו"ד
אביטל סומפולינסקי, ואת המדינה - עוה"ד
מוריה פרימן ומיה דיין.