השבוע נכנסה לכהונתה באופן רשמי הנציבות האירופית החדשה, היא המוסד הביצועי של האיחוד האירופי, בתקופה סוערת ביותר בתולדותיו של האיחוד. הנציבה החדשה הממונה על יחסי החוץ של האיחוד, קתרין אשטון, כבר הספיקה להצהיר בפרלמנט האירופי ב-15 לדצמבר כי מדיניות ישראל ב"שטחים הפלשתינים" ובמזרח ירושלים, כמו גם הסגר על רצועת עזה חייבת להשתנות, וכי על האיחוד האירופי ליטול חלק פעיל ומשמעותי יותר בהנעת תהליך השלום בין ישראל לערבים, ולא להסתמך רק על יוזמות אמריקניות.
הצהרתה של אשטון גררה כמה ביטויים חריפים מצד כמה מחברי הפרלמנט בגנות ישראל, כמו גם קריאות לנקיטת צעדי עונשין נגדה עד כדי השעיית הסכם האסוציאציה משנת 1995, המעניק מעמד מיוחד, בייחוד בתחום הכלכלי, ליחסי ישראל עם האיחוד האירופי.
כמה מידידי ישראל בפרלמנט האירופי שמו לב שדברי אשטון לא כללו משפטים הננקטים בדרך כלל על-ידי דיפלומטים אירופים, שבכוונתם להציג עמדה מאוזנת יותר ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי, כגון "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", או "על הפלשתינים לדאוג להפסקה מיידית של הטרור" . גם בהתייחסותה לצו הקפאת הבנייה בשטחים היא ציינה בקרירות, כך על-פי מספר חברי פרלמנט, כי זהו "צעד ראשון" בלבד.
על-פי האמנה החדשה של האיחוד האירופי (אמנת ליסבון) שנכנסה לתוקף בדצמבר שודרג התפקיד של הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי. עד אז חלקו בפונקציה זו שתי רשויות: הנציבות האירופית, שהיא גוף על-לאומי, ומועצת השרים, שהיא גוף בינממשלתי. על-פי האמנה החדשה הטיפול ביחסי החוץ ירוכז בידי רשות אחת, שבראשה עומדת עתה קתרין אשטון, מה שאמור להקנות לאיחוד האירופי אמירה ברורה ואפקטיבית יותר כשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית.
שאלה נכבדה היא אם המציאות החוקתית החדשה של האיחוד האירופי אכן תבוא לידי ביטוי בבכוחה של אירופה להופיע בזירה הבינלאומית כשחקן חשוב ואפקטיבי, וביחוד בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. אומנם אין זה מן הראוי להשיב על שאלה זו בשלב כה מוקדם של בניית המערכת המוסדית החדשה של האיחוד, אך לקחי העבר המתייחסים לנסיונות אירויים להציג מדיניות חוץ אחידה וקוהרנטית, כמו גם כמה מן התופעות הנגלות לעינינו בימים אלו מובילים לתשובה שלילית.
לאירופה הייתה הזדמנות להציג את כוחה בסיוע מסיבי ומגוון להאיטי, אך כל מה שעשתה עד עכשיו אינו משתווה להצהרותיה ויומרותיה כשחקן מרכזי בזירה הבינלאומית, זאת למרות שבמשך עשור שנים אירופה התוותה תוכניות להקמתן של מנגנונים שונים לסיוע לארצות אחרות בעת משבר או בעת אסון. בקרב חוגים פוליטיים באירופה אף נמתחה ביקורת על אשטון שלא טרחה לצאת להאיטי לעמוד על ממדי האסון.
בוועידת הביטחון שנערכה במינכן בראשית חודש זה הצהיר שר החוץ הגרמני גידו ווסטרוולה כי אמנת ליסבון אינה סוף פסוק אלא התחלה של האצת האינטגרציה האירופית שתחולל גם צבא אירופי אחיד, מה שיעצים עוד את מעמדה של אירופה כשחקן דומיננטי.
אינני יודע עד כמה בקיא ווסטרוולה בתולדות הדיונים הדיפלומטים, הוועידות וההחלטות שהתקבלו בנושא זה באיחוד האירופי ב-12 השנים האחרונות, אולם מי שעוקב אחר התפתחות האינטגרציה האירופית יודע כי לחלום באספמיא יש סיכוי רב יותר להתגשם מאשר להקמתו של צבא אירופי, ולו רק בשל שתי סיבות עיקריות: האחת, היא שלרוב המדינות החברות אין רצון פוליטי לכך. השנייה, היא שלרוב המדינות החברות אין יכולת להקצות משאבים לכך, ובייחוד בימים של משבר כלכלי שעלול לפגוע קשות גם באיחוד המוניטרי של אירופה.
גם בסוגיות בינלאומיות אחרות מתקשה האיחוד האירופי להציג עמדה אחידה שתאפשר לו להופיע כשחקן דומיננטי במערכת העולמית: בעקבות ארועי כיכר טיאננמן בסין לפני כעשרים שנה הטיל האיחוד האירופי אמברגו נשק על סין. מאז היו ניסיונות שונים מצד חברות האיחוד להסיר אמברגו זה. לפני חמש שנים נעשה בפעם האחרונה ניסיון כזה באופן רציני על-ידי צרפת וגרמניה, אך ללא הצלחה.
והנה, דווקא כאשר אמנת ליסבון, שאמורה להעצים את אחדותו של
האיחוד בענייני מדיניות חוץ משותפת, נכנסה לתוקף, נעשים בימים האחרונים מאמצים מצד ספרד, הנשיאה התורנית של האיחוד, לפעול להסרת האמברגו, וזאת למורת רוחם של חברות איחוד אחרות, כגון צרפת ובריטניה, שרואות בצעדה זה של ספרד ניסיון להקל במקצת את מצוקתה הכלכלית (לספרד תעשיה ביטחונית). בכך, משחקת ספרד לידיה של סין אשר מאז ומעולם נמנעה לדון עם אירופה מאוחדת והעדיפה להגיע להסכמים כלכליים עם מדינות על בסיס בילטרלי, מתוך הנחה, לא מופרכת, שאירופה המדברת במגוון קולות נוחה לה יותר מאשר זו המדברת בקול אחד.
עצם דרישתה של ספרד, בתוקף מעמדה כנשיאה תורנית של האיחוד, להעלות מחדש את סוגיית האמברגו מצביעה על בעייה חוקתית חריפה שנוצרה כתוצאה מהשקתה של אמנת "ליסבון", שכן לא ברור לחלוטין מי מדבר בשם אירופה: עד עתה נקבע סדר היום האירופי על-ידי המדינה הנשיאה התורנית, אולם עם הקמת הפונקציה של "נשיא האיחוד האירופי" ו"שר החוץ האירופי" היו אמורים שני אלה להיות דבריה של אירופה, מה שמייתר את פונקציית הנשיאות התורנית.
בחודש מאי הקרוב אמורה להתקיים ועידת פיסגה במדריד בה אמור היה להשתתף גם נשיא ארצות הברית, אולם הבית הלבן הודיע על ביטול השתתפותו של הנשיא, ומחלקת המדינה האמריקנית תירצה זאת בין השאר באי הוודאות באשר לדברה המוסמך של אירופה, שנוצרה בשל העירפול החוקתי. אובמה, על-פי המקורות האמריקנים, אינו מבין מי מוסמך לדבר בשמה של אירופה.
מכאן עולה כי מי שמייחל בישראל ליוזמה אירופית מוצלחת בסוגיה הישראלית-ערבית יתאכזב, ומי שחושש מכך, תנוח דעתו.
