כאשר ניגשים לדון בסוגיית יהדותה של מדינת ישראל, מוטלת עלינו בראש ובראשונה החובה לחזור לדרך שבה הגדירו אותה מייסדיה, מנהיגי התנועה הציונית. כן עלינו לחזור ולעיין בהחלטות האו"ם שעל בסיסן הוקמה מדינת ישראל, ובאופן שבו מובע בהן היחס לפלשתינים שנאחזו באדמותיהם ובמולדתם, ושהאזרחות הישראלית הפורמלית נכפתה עליהם, שכן אנחנו "אזרחי מדינת ישראל". התשובות לשאלות אלו שואפות להציע ידע סיסטימטי על מהותה של מדינת ישראל, כדי להימנע מחילוקי דעות פנימיים בנוגע להיסטוריה, ובלי כל קשר למסקנות הפוליטיות הכרוכות בידע זה.
החזרה לקונגרס הציוני העולמי הראשון בשלהי המאה התשע-עשרה, שבו אישרה התנועה הציונית את המקום שבו היא מתכוונת להקים את "הבית הלאומי לעם היהודי", מבהירה לנו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שהתנועה הציונית - כחלק מהאימפריאליזם האירופי, ובהתאם לחזון של בריטניה וצרפת באותה תקופה - החליטה להקים את מדינת ישראל כישות קולוניאלית על אדמת פלשתין, ועל חורבות העם הפלשתיני. החלטה זו עשתה שימוש בנימוקים אידיאולוגיים יהודיים-דתיים, שלפיהם אדמת פלשתין היא ארץ ישראל, שאדמת פלשתין ריקה ואף עם לא שוכן בה, ושהיהודים הם "עם" ללא ארץ!
בעקבות זאת החלה התנועה הציונית להוציא לפועל את הפרויקט הקולוניאלי שלה, ועד שנת 1917 הוא הפך לפרויקט קולוניאלי בריטי המיישם את הצהרת בלפור, שר החוץ של בריטניה, אשר הפכה את פלשתין לאחת ממושבותיה. שני הצדדים, הציוני והבריטי, שיתפו פעולה עד שבשלו התנאים המקומיים והבינלאומיים, ובעקבות זאת הכריז האו"ם על זכותם של היהודים להקים את המדינה העברית על אדמת פלשתין. כתוצאה מכך הכריזה התנועה הציונית ב-15 במאי 1948 על הקמת מדינת ישראל כמדינת היהודים.
החלטת החלוקה, שהתייחסה לשתי מדינות לשני עמים, הבהירה שמדינת ישראל היא מדינה עברית-יהודית. ראוי לציין כי החלטה זו הותנתה בכך שהמדינה העברית "תכבד" את זכויות הקולקטיב הלאומי הערבי הפלשתיני. קולקטיב זה אשר נשאר במולדת דחה, לאחר מכן, את אופציית הטרנספר שהייתה עלולה להפוך את גורלו כגורל שאר בני העם הפלשתיני, שאותם הצליחה התנועה הציונית לגרש מבתיהם וממולדתם ולהפוך אותם לפליטים.
ככלל, ניתן לומר כי 17 אחוזים מהפלשתינים (שהפכו בעל כורחם לאזרחי מדינת היהודים) הם הגורם שהכשיל את "טוהרה" של המדינה היהודית, את היותה נקייה מערבים, והם שהפכו למעשה את מדינת ישראל למדינה דו-אתנית או דו-לאומית. עובדת היותנו בני העם הילידי של הארץ הזאת, העובדה שדבקנו בה בעקשנות, עמדה למעשה כנגד טוהר מדינת המהגרים היהודים, וזאת חרף כל ההחלטות הפורמליות של האו"ם והעובדה שרוב מדינות העולם - ובהן מדינות ערביות - וכל מי שהכיר בהחלטות האו"ם או פעל לפיהן (כולל גם אש"ף שהכיר בישראל על בסיס הסכמי אוסלו), הכירו בישראל.
ישראל הייתה ערה לקושי זה כאשר הכירה בעובדה שקיומה הפורמלי כמדינה יהודית אינו משנה את המצב הלכה למעשה, היות ש-17 אחוזים מאזרחיה הם ערבים. הכרה זו הביאה את הכנסת להכניס תיקון לאחד החוקים הקשורים בנבחרי הציבור בכנסת, ולפיו הרשימות הערביות חייבות להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית (מה שניתן לכנותו "פסוק מיעארי").
לקראת ועידת אנאפוליס שוב העלתה ישראל את הנושא בפני ארצות הברית, וגם נתניהו הזכיר אותו בנאומו באוניברסיטת בר-אילן. בכך שאפה ישראל להשיג שתי מטרות אסטרטגיות: סילוק נושא חזרת הפליטים הפלשתינים מסדר היום של המשא-ומתן, ופתיחת תיק גירושנו מתוך גבולות 1948 וסיפוחנו ל"מדינה הפלשתינית", שמדינות העולם, כולל ארצות הברית וישראל, מסכימות עקרונית ומעשית להקמתה. מימוש התוכנית יתבצע רק כאשר תתממש באמצעותה האסטרטגיה של ישראל וארצות הברית, שלפיה אנו נדרשים - כלל העם הפלשתיני, ובפרט הפלשתינים של 1948 - לגבש עמדה פרקטית לא רק בעניין יהדותה של המדינה, אלא גם ביחס למדינה היהודית בכלל. אך כאשר פתרון שתי המדינות הופך לפרויקט אימפריאלי לחלוטין, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתוכנית החלוקה, וישראל וארצות הברית מאמצות אותו, חובה עלינו לדחותו בצורה נחרצת ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. יוצא כי כל אלה החיים בקרבנו, ששללו את התוכנית לייהד את המדינה, אך לא סברו ששלילה זו מתנגשת מבחינה עקרונית ופרקטית עם ההכרה בישראל ובלגיטימיות של קיומה כמדינה, או שאפו לצמצם את "המאבק" לנושא השוויון והמשטר הדמוקרטי של המדינה היהודית - מדינת ישראל - נאלצים להכיר בכך שמצע זה אינו מספיק עוד ואינו בר-ביצוע, מפני שישראל מודיעה להם ולכולנו: הכינו את עצמכם להגירה! הגרו למדינתכם פלשתין בגדה וברצועה, שהרי ישראל היא מדינת היהודים כפי שאתם והחלטות האו"ם מכירים בה. בלשון זו ממש פירשה שרת החוץ
ציפי לבני את יהדותה של המדינה בנאומה בוועידת אנאפוליס.
אחדים מאיתנו לא מאמינים לתוכניות הציוניות והאמריקניות שהם שומעים, קוראים ורואים בכל שעה ובכל יום. ובכל זאת, האם מתקבל על הדעת שנמשיך להחזיק באותם עקרונות, בשעה שישראל הורסת צעד אחר צעד, במישור הרשמי והמעשי, את כל מה שהיה הבסיס לעמדות של חלק מאיתנו? לאור התקופה ההיסטורית שבה אנו חיים, ובצל מאזן הכוחות החדש שהחזיר אותנו לשלב ההגליה ערב הנכבּה, האם לא הגיעה השעה לערוך עיון היסטורי מחודש? האם תבקשו מאיתנו לחכות עד שתוכנית הגירוש תצא אל הפועל, כאשר החרטה הופכת חסרת ערך?
אנו מאמינים - מאמינים ולא סבורים - ששלילת יהדותה של מדינת ישראל לא שונה בהרבה משלילת המדינה היהודית, הקו האדיאולוגי של תנועת אבנאא אלבלד מאז היווסדה (מלבד תקופה קצרה שבה ניסינו להתמודד עם ה"מציאות" הנכפית עלינו). שלילה זו נובעת גם מהכרתנו בתבוסת תוכניתנו לשחרור לאומי של העם הפלשתיני, שאנו חלק ממנו ומבעייתו הלאומית, וללא ספק חלק מהפתרון האסטרטגי שלו, יארכו הכיבוש והסיוט הציוני הנכפים עלינו ככל שיארכו.
אנו חיים בתקופה שבה התומכים בפתרון שתי המדינות בתוך אש"ף נאלצים להכיר בתבוסת תוכניתם. הם נאלצים להכיר בעובדה שמדינת ישראל אינה מסכימה לשום פתרון, וממשיכה לבלוע ולייהד את כל אדמות פלשתין ההיסטורית, הכבושה והנצורה, ואפילו את האזורים האמורים להיות מוגדרים כנושאי זהות אזרחית ישראלית (אדמות הנשלטות ע"י ישראל משנת 1948).
המציאות החדשה מדגישה את צדקת המצע הדמוקרטי החילוני שלנו ואת הריאליזם שלו בנוגע לתושבים הערבים והיהודים בפלשתין ההיסטורית, למרות הקשיים הכרוכים בו והמלחמות שהוא עלול להצית. היהודים ירצו לקדם את הפתרון הזה עוד לפני הערבים.
התברר גם כי אחרי כל האסונות והזוועות שעברו עלינו ועל בני עמנו, לא נשארו בפני חלק מהגופים המפלגתיים הערביים הפועלים בישראל הרבה אופציות. חלקם מתעקשים על "תיקון" מדינת היהודים מבפנים באמצעות הפיכתה לדמוקרטיה, אך בלי להתייחס ליהדותה, או באמצעות מימוש "השוויון היומיומי והלאומי"; ישנם אף כאלה ששואפים להפוך אותה למדינה איסלאמית. גופים כאלה מכירים הלכה למעשה ביהדותה של מדינת היהודים ומקבלים את האזרחות הישראלית וכל הכרוך בה, אף כי אזרחות ישראלית זו תוביל אותם בסופו של דבר לקבל על עצמם את חובת השירות בצבא הישראלי, מרצון או לא, ואף אם לא יסכימו עם המסקנות המוצגות כאן.
אי-לכך חובה על כל התנועות הערביות הפלשתיניות, ללא יוצא מן הכלל, לשים את האינטרס הלאומי העליון בראש סדר העדיפויות שלהן, ולהכיר בהכרח להתמודד עם עתידנו על אדמתנו כקבוצה לאומית מאורגנת המוכנה למאבק ולהקרבה. זאת במקום להמר על דו-קיום בגירסת הכיבוש הגזעני הקיים, המסכן את קיומנו על אדמת מולדתנו, שלא נרצה אחרת זולתה.
