כאשר הפרקליט-מרצה, התבטא כפי שהתבטא, געשה המדינה. שופטים, פרקליטים, יועצים משפטיים - אלו שסמל המדינה מונח מעל ראשם - נזעקו כולם. אנחנו חמורים? אנחנו משחקים טטריס במהלך הדיונים? אנחנו נפקדי שכל ישר? חלילה וחס. בסיפור הזה יש אשם מרכזי אחד, והוא הדין הפלילי עצמו. מה שכן חריג (מאוד) בסיפור הזה, והוא שחץ הרעל נורה דווקא על-ידי תובע. שהרי הדין הפלילי משרת את עבודתו כעבד נרצע. על כן, תמוה מאוד שדווקא הקוזאק מתאונן ומלין.
הדין הפלילי במדינת ישראל תומך בהרשעת נאשמים. הרשעה בדיןפלילי מושגת במדינתישראל בקלות מעוררת אימה. נראה כי ה"אדם הפשוט" לא מבין מהי רמת נחיתותו בהליך הפלילי. אפשר גם ש"האדם הפשוט" לא מוטרד מנחיתות זו, משום שסבור (בטעות איומה) כי "המשפט הפלילי" מכוון נגד "עבריינים". זה לא נוגע לו. את נחיתות הפרט בדין הפלילי, גם "המהפכה החוקתית", לא הצליחה למתן.
במדינת ישראל אדם שהוגש נגדו כתב אישום - יורשע. בסיכויים של 97%. כך לפי הסטטיסטיקה. מי שהוגש נגדו כתב אישום כדאי שייקח זאת בחשבון.
אחד ההסברים שניתנים על-ידי "אנשי שלטון החוק",לשיעור ההרשעות המופרז, הוא כי התביעה מסננת את התיקים, באופן שרק אלו המחזיקים "ראיות חזקות" מוגשים לבית המשפט. בהסבר זה אין כל ממש. במדינת ישראל הדין - דיני הראיות - הם כאלו שמאפשרים להרשיע נאשם בעבירה על יסודה של עדות יחידה. כלומר, די בקיומה של תלונה, כדי שניתן יהיה להרשיע נאשם. במילים אחרות, די בקיומה של תלונה כדי שחומר החקירה ישקף "ראיות חזקות".
בניסוח עממי, תיק שהוא "מילה נגד מילה" הוא תיק בעל "ראיות חזקות". בנסיבות כאלו, למה להתחבט בשאלה אם פלוני ביצע מעשה רצח אם לאו? בנסיבות בהן בידי התביעה ראיות שהדין (ולאו-דווקא ההיגיון) מכנה "חזקות", הרי שהדרך להגשת אישום, אפילו ישנו חשש ממשי, שהנאשם לא ביצע את המיוחס לו - קצרצרה. את ההתחבטות שהעלה הפרקליט-המרצה, באשר למידת אשמתו של מי שהואשם בביצוע עבירת רצח (לא פחות) השליכה התביעה אל הדין. והדין נטול התחבטויות. הוא סתום. הוא חמור.
הסבר נוסף שניתן על-ידי "אנשי שלטון החוק" לשיעור ההרשעות המופרז, הוא כי הנאשמים עצמם מגיעים להסדרי טיעון עם התביעה ובית המשפט אינו צד לעניין כלל. בית המשפט רק "נותן תוקף" לרצון הצדדים - ואלו הרי רצו בהרשעה. גם בטענה זו אין ממש. ככל שההצדקה לשיעור ההרשעות המופרז נגזרת מ"רצון" הנאשמים, פשיטא שיש לבחון מה יוצר "רצון" זה, ואם רצון חופשי הוא או שמא תולדה של כפייה?
כאמור, הדין הפלילי מאפשר הרשעת נאשם על יסודה של עדות יחידה (מילה נגד מילה). ככל שבית המשפט מרשיע עלסמך אמוןבעדות זו, אין בידי הנאשם להגיש ערעור. בכל אופן, הערעור יוגדר כערעור סרק. בשאלות של אמון - ערכאת הערעור לא מתערבת (בוודאי כאשר הנאשם מערער ולא המדינה).
כעת, בתי המשפט בישראל, מרשיעים באופן שיטתי תוך הסתמכות על עדויות יחידות (שקיימות כמעט בכל תיק חקירה), תוך קביעת ממצאי מהימנות ובאופן שהנאשמים מנועים מלערער על הכרעת הדין המרשיעה. על-מנת לשמש כשופט בשיטת משפט כגון דא, צריך יותר מחמור? בכוחו של כל אדם, פשוט ככל שיהיה, חמור ככל שיהיה, להרשיע נאשם לאחר ששמע עדים, ודי לו בכך ששמע עד אחד. הדין תומך בכך שלא נדרש יותר מאשר חמור על-מנת לשמש כשופט במשפט פלילי בישראל.
למען הבהירות, מי שטוען כנגד כישוריהם של שופטי ישראל, אינו אלא חמור. שופטי ישראל, מתמנים על יסוד מקצועיותם. ניתן לומר, כי שופטי ישראל מקצוענים מדי. הדין ורק הדין מנחה את שופטי ישראל. דא עקא, שהדין דפוק. והיצמדות לדין דפוק (במקצועיות) עשויה, חס ושלום, לעורר את הרושם, כאילו מי שמפעיל דין זה לוקה בכישוריו.
נחזור לסוגיית הסדרי הטיעון. בתנאים המתוארים האם יש תמריץ רציונלי לנהל משפט פלילי? יש טעם בניהול משפט? האם ה"רצון" להסדר טיעון הוא רצון חופשי? או שמא הוא נגזרת של המסר המשודר לציבור במשך שנים? והמסר הוא פשוט : "נהל משפט ותורשע - הגע להסכמות ואולי נקל עמך" - מיהו האדם הרציונלי שינהל משפט בנסיבות אלו?
לא למותר לציין, כי הנאשמים נתונים בסוג של "דילמת אסיר" המוכרת מתורת המשחקים. כל נאשם רואה את עניינו ואת "טובת ההנאה" הצומחת לו מהסכמה לתנאים שמכתיבה המדינה (התביעה ובית המשפט בצוותא חדא). אילו הנאשמים היו "מתואמים", בתי המשפט והתביעה היו מלחיצים פחות ולחוצים יותר. מילים אחרות, אילו כל הנאשמים במדינת ישראל היו נמנעים מגיבוש הסדר טיעון ומנהלים את משפטם עד תום, כוח האדם הציבורי לא היה עומד בנטל, מה שהיה מאלץ את התביעה ואת בית המשפט לצמצם את עבודתם ולהתמקד בטיפול בתיקים בעלי עדיפות גבוהה. כך, ואולי רק כך, לא יוגשו לבית המשפט כתבי אישום שמעניינים הרבה פחות ממשחק טטריס...
קיצורו של דבר, הדין הפלילי במדינת ישראל מעמיד את הפרט בנחיתות מעוררת אימה. התובע אדיש כאשר הוא מגיש את כתב האישום, שכן הדין תומך באדישותו. בית המשפט אדיש כאשר הוא מרשיע נאשמים, שכן הדין תומך באדישות זאת. אדישות זאת מלווה את ההליך הפלילי מראשיתו ועד סופו. אדישות זו מייצר הדין.
הצער הגדול ביותר הוא על צדדים לדיון, סניגורים, פרקליטים ושופטים, שהגיעו לעולם המשפט עם תחושת שליחות ותקווה לכינונה של חברה טובה יותר. הרושם שנוצר הוא של שחיקה הולכת וגוברת ובהתמדה של קבוצת העילית של כל חברה דמוקרטית - המשפטנים.
הדין הפלילי מוכתב על-ידי המחוקק, ואם זה אינו החמור, אולי מי שבחר בו הוא החמור!
