מכל השאלות המתעוררות והצריכות להתעורר בסוגיית הצבעת ישראלים השוהים בחו"ל, בקביעות, זמנית, באורח אקראי ביום הבחירות, השאלה שהכי קל להתחבר אליה היא מי מרוויח מזה. הדרך הבדוקה ביותר לקבוע מי מרוויח מזה היא להזכיר לציבור מי הציע את זה.
כמעט כמו ברציונל של פענוח מעשה פשע, אימצו מתנגדי החוק רציונל האומר כי אם ליברמן הציע ליברמן מרוויח, אם הימין בעד, אזי יש לימין מוטיב. אכן, אם רצה מישהו לטרפד את התמיכה הציבורית בהצעה לא היה לו שותף בכיר יותר ויעיל יותר לסיכול התוכנית מאשר אימוצה והולכתה על-ידי ליברמן. האיש הזה הנשען לפי דבריו תמיד רק על עובדות, בדק כבר כנראה לפני שהציע מה שהציע כי יש לו מאגר מרשים של תומכים ישראלים בחו"ל. מזימה שקופה. מה לי דיונים על מהות ההצעה, על זכויות המוקנות על-פי חוק, על החובה לבחון את היחס לישראלי הגר בחו"ל בחינה של קירוב ולא של דחייה, של ציונות, של עליה של ירידה של לגיטימאציה וכיוצא באלה היבטים עניניים כשכל העניין אינו אלא הסוואה של כוונת זדון ברורה לגייס את נוטשי ישראל כדי לקבוע את גורלה של ישראל. זה הולך כל כך טוב אם בסופו של דבר כל העניין כולו מסתכם בקונספירציה שקופה, והולך מצוין אם הקונספירציה היא ליברמן.
אלה כמובן הבלים. לא נערך שום מחקר או אפילו משהו דמוי מחקר הקובע כי מרבית הישראלים שנטשו את ישראל, נוטים לימין. הימין עצמו ודאי היה דוחה את מה שנראה כאשמה של ליקוי מאורות ציוני והיה תובע להכיר בהנחה אחרת על פיה מרבית הנוטשים הם מן השמאל. איש לא יודע אם מרבית הסטודנטים הלומדים בחו"ל הם תומכי ימין. אין שום נתון בדוק הקובע כי נציגי חברות ובנקים ותעשיות וקונצרנים ישראלים המשרתים בחו"ל וחברי סגל אקדמי המלמדים שם, מאוהבים בדוקטרינות של ליברמן. אבל יש הפניית תשומת לב כמעט סטיגמטית לעובדה כי מקרב עולי ברית המועצות לשעבר ירדו רבים לאחר תקופת שהייה קצרה בישראל וחזרו כלעומת שבאו מצוידים באזרחות ישראלית והם המאגר המבטיח, הם היעד והמטרה של הצעת החוק.
לא רק שגם זה לא נבדק ואיננו אלא הנחה בעלמא אלא שעולי ברית המועצות אינם היחידים ששבו לארץ מוצאם לאחר שזכו באזרחות. העולה האמריקני הוא גם עולה משתקע וגם עולה מתנסה מתאכזב ועוזב. גם האוסטרלי, גם הבלגי, גם הבריטי, גם עולים מכל העולם כולו. העובדה שליברמן הוא בעל ההצעה אינה הופכת כל עולה מתאכזב ועוזב לרוסי. לא זו אף זו, הספור כאילו כל רוסי הוא ימני הוא לכל היותר ניחוש. ההתפלגות, כך יש לפחות להניח, בין תומכי מפלגות שונות בקרב הישראלי השוהים בחו"ל מוכרחה להיות דומה להתפלגות הידועה בארץ. היא מכל מקום לא יכולה להיות רחוקה מהתפלגות זאת.
אבל מה שחשוב בכל הספור הזה הוא שכל העיון בשאלה חשובה זאת הפך להיות קרתני ועלוב שכן כדי לנחש מי מרוויח מזה לא צריכים בכלל לשום עיון כי האינסטינקטים מחליפים את האינטלקט ביעילות רבה.
אבל נשאלה כביכול גם שאלה ממין אחר. האם ההצעה הזאת היא ציונית מוסרית. הנכון הוא להסכים כי גורלה של ישראל ייחרץ על-ידי הצבעתם של יורדים שהפקיעו את עצמם מחובת שירות המולדת בנפשם ובגופם. גם שאלה זאת אינה בסופו של דבר אלא הלוך נפש. מה הוא שיעור הישראלים הדרים בחו"ל שלא ניתקו עצמם לא מחובת שירות מילואים, לא ממרכז חייהם בישראל, לא ממימוש תוכניתם לשוב לארץ בקרוב? מה מספר הישראלים שהם ישראלים מתוקף היותם בנים לאזרחי ישראל החייבים בשירות צבאי, וכמה מהם מתכוננים להיענות לחובה הזאת? מה האפשרויות החוקיות המצויות בצוותות של תבונה ישראלית המאפשרות להכין הצעת חוק שתבדיל בין ישראלים שהם נוטשים לבין ישראלים שבעידן זה של מוביליות גלובאלית נמצאים בכל מקום בעולם שלא על-מנת להישאר שם אלא על-מנת לחזור? האם אין זה ציוני לקבוע כי אזרחות ישראלית מחייבת כל ישראלי אלא אם כן ניתק עצמו גופו ונפשו מן הארץ להשתתף בעיצוב המדינה היקרה לו גם אם הוא שוהה בחו"ל?
זכות ההצבעה קיימת. אי-אפשר לבטל אותה. מה שאינו קיים זאת המסגרת המאפשרת את מימוש הזכות. האם זה ציוני כל כך לא להתקין שום מסגרת גם אם היא באה לאפשר את זכות ההצבעה למי שראוי מכל בחינה ליטול בה חלק?. האם הכל רק פוליטיקה, רק מי מרוויח מזה?
האקלים בו הועלתה ההצעה על סדר היום הפרלמנטארי אינו טוב. היה ראוי לדחות את ההצבעה ולהציע להקים פורום ציבורי שיבחן את הפן היישומי המשפטי האידיאי והפוליטי של מימוש זכות ההצבעה, יגבש הצעה ויביא אותה לפני פורום פרלמנטארי שיוכל להתייחס להיבטים המגוונים של הסוגיה ולגבש הצעת החלטה מאוזנת, מוגנת מפזילות פסוודו פוליטיות וגם פסוודו אידיאולוגיות. במאמר שפרסמתי בעמודים אלה אמרתי כי השאלה אינה "אם" אלא "איך". היום, אם הכנסת תצביע, השאלה "אם" אפופה חשדות. השאלה "איך" לא נענתה בכלל אלא על-ידי מיני הצעות הצצות ונובלות כקקיונו של יונה. לא נאחר דבר, אם נהיה מתונים בדין, כלומר אם נמתין עד שיתברר טיבו של החוק המוצע.
