מוזר שעיתון
ידיעות אחרונות הקדיש שישה עמודים בפתח המוסף 7 ימים, להגותו של אבינדב בגין. אומנם על פניו, יש כאן סנסציה לא קטנה. הנכד של מנחם בגין, לא רק שאינו ציוני, הוא אף מתכחש ליהדותו, לעמו, לדתו, ולמה בעצם לא? ובכל זאת אני בכלל לא בטוח שמנחם בגין מתהפך בקברו. בדמיוני אני רואה אותו נחלץ לרגע קט, ממנוחתו בהר הזיתים, תופס את נכדו האהוב, ומצמיד את הנשיקה הבגינית המוכרת, החמה והאבהית למצחו של נכדו האהוב. כמו כל סב גאה. כי הפילוסופיה של בגין הנכד חופפת לחשיבה של ילד בגיל הרך. מחונן יש לומר. נפש ילדותית טהורה, הלכודה בגוף של גבר בן 35 ומדוברת ברהיטות של בוגר.
בחשיבה של ילדים, בעיקר מחוננים כמו אבינדב שלנו, יש משהו אמיתי, טהור. ילדים כולנו יודעים, לא מעגלים פינות. חלקנו הורים ונתקלים לעיתים בשאלות הילדות שמפנים אלינו ילדינו הרכים, כגון - אבא למה יש מלחמות בעולם? ואנו נבוכים מעט ומנסים להסביר לילדים החמודים, שיש עמים ולאומים שונים, או דתות המתכתשות ביניהן. אך תשובה זו לא תמיד מספקת ומיד פורצים החכמים שבהם בשאלה מתבקשת ובטיעון צודק ומנצח. ממש כמו אבינדב שלנו, אבל אבא, אז למה צריך דתות, ולאום, ודגל? למה שלא נחיה בעולם של "כולנו חברים"? עולם בו לא יהיו לאומים, לא דתות, לא דגלים. ובמקום לריב על איזה אלוהים צודק, נבטל את האלוהים הזה.
ואנו מחבקים את ילדנו האהוב אל לבנו, ונאנחים לשמע הדברים המתוקים, האמיתיים, הכנים ואולי הנכונים. נאנחים, כי אנו מכירים את הפער בן הרצוי בנפשו התמימה והטהורה של ילדנו, למצוי, בעולם המורכב שבו הוא יצטרך להתמודד בבגרותו. וכל שנותר לנו הוא לנסות להסביר לו בתמצית את מורכבות החיים.
אז הנה, לילדים החמודים ובעיקר לאבינדב שלנו ננסה לתת תשובה: אבינדב מתוק, אתה צודק, אבל כדי לבטל את הלאומים, הדתות, ולהשליט את פילוסופיית ה"כולנו חברים" בעולמנו, צריך אבינדב שלי, לעשות משהו שאתה לא ממש אוהב. צריך להילחם. ואם נילחם כדי להפוך את העולם לעולם טוב יותר, עולם של "כולנו חברים", אז יצרנו אבינדב, עוד דת, עוד מלחמה, עוד שפיכות דמים.
אתה יודע אבינדב, לרעיונות הנשגבים ביותר בהיסטוריה האנושית, בהם התיימר האדם לשחק את אלוהים ולעצב בעצמו עולם אוטופי המושתת על טוב מוחלט וצדק אבסולוטי, קרה משהו מאוד רע בניסיון האנושי ליישמם, רובם ככולם הותירו אחריהן טרגדיות אנושיות, מלחמות, ונחלי דם. כך הפך רעיון הסוציאליזם, בישום האוטופי שלו לקומוניזם צרוף, וחולל מה שחולל. כך הפך רעיון הלאומיות, בתפיסה המזוככת שלו לפשיזם.
חשוב שתדע אבינדב, בעולם שלנו אין מציאות של אמת מוחלטת וצרופה. זהו עולם קשה, אכזר, מורכב ומסובך, שיש לשמור בו כל הזמן על מערכת איזונים ובלמים. זהו עולם בו הטוב והרע מנהלים ביניהם מערכת יחסים קורלטיביים, תוך שהם רוקדים, יחדיו ריקוד טנגו קבוע. כי אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. ואין אבינדב עולם נטול רע בדיוק כמו שאין עולם נטול טוב.
בעוד שבוע אבינדב, ילכו היהודים, אתה יודע, אלה ששייכים לדת של אבא וסבא שלך, היהודים החוצפנים שהחליטו משום מה לקחת חלק בשחיתות האנושית של הקמת מדינה, דגל וטריטוריה. היהודים האלה הולכים כל שנה בשבת שלפני פורים לבתי הכנסת לשמוע קריאה, של מצווה מוזרה. המצווה למחות את זכר עמלק. בניגוד למה שחושבים רבים, עמלק אינו גן או גזע שיש להשמיד, עמלק משמש ביהדות כסמל לרוע המצוי תמיד ביקום. זו משמעות האמרה "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", תיאור מצב תמידי שקיים בעולם, בו כביכול נמצאים שני כוחות בעימות מתמיד, מחד - עמלק, מצד שני - אלוהים. אלוהים שחלק ממהותו, מהגדרתו כמעט, היא המלחמה התמידית ברוע.
הרוע אבינדב, נוכח תמיד בעולמנו. גם אם נבטל מחר את הדתות, הלאומים, ואפילו את אלוהים, ימצא לו הרוע פצעים פתוחים חדשים לקנן בהם. ויהיו אלה מודלים כלכליים חדשים, או פילוסופיות חדשות שימציאו בני האדם. כי הרוע, העריצות והשחיתות אבינדב, היו בעולם תמיד, גם לפני הופעת הדתות הלאומים והטריטוריות. והם מה לעשות, יישארו איתנו תמיד, ורק יחליפו תחפושת בכל פעם. אי-אפשר אבינדב ליצור טוב בלי לסור מרע, בלי להיות מוכן להילחם ולעמוד על המשמר, זו משמעות הדרישה למחיית זכר: עמלק ביהדות. המוסר האמיתי דורש מאיתנו מלחמה מתמדת ובלתי-מתפשרת עם אפס סבלנות לרוע. הוא דורש לזהות את הרוע לעמוד מולו ולמגרו בלי לגמגם ובלי למצמץ, כשהוא עדיין קטן, לפני שיהפוך למפלצת הורגת. אולי אבינדב, אילו העמים והלאומים שאתה כל-כך לא סובל, היו נוהגים כך לפני 70 שנה, היו נחסכים מעימנו שישה מיליון קורבנות.
