לשון רעה

פרסום לשון הרע הוא צרה שאין לה מזור. כל החוקים, התקנות, ההטפות, המשלים, אמרי השפר והמוסר, עומדים אומנם זקופים אך חסרי אונים מול רִפְשֵׁי מלים חמורים מכל כלי משחית. לא בכדי קבעו חז"ל שעבירת לשון הרע עולה בחומרתה על עבירות עבודה זרה, גילוי עריות וּשפיכות דמים גם יחד. קיומה של הצרה הזאת בעולמנו הוא בגדר עובדה מוכחת, גם אם פה ושם נעשה צדק בפרסום כזה או אחר. אין, לא היתה, וכנראה לא תהיה תרופה ניצחת למכה האנושית הזאת שהיא בלתי אנושית בעליל. הזהירות המתחייבת בפרסום דבר שעלול לפגוע, אינה מספקת. עצם נוכחותה של זהירות, פותחת פתח לפרשנויות בדבר מהותו של תוכן הפרסום, ופרשנות מורכבת ביותר על אודות גדרותיה הראויות של חובת הזהירות. עבירת לשון הרע, בדומה לחרמות ונידויים, אינה יכולה להתקיים אך ורק תחת מטריה חוקית עם סעיפים גדולים וקטנים. אי-אפשר להכיל בחוק אינספור קומבינציות שונות ומשונות לפגיעת לשון הרע לנוסחיה וגרסאותיה, משום שאין להן גבולות. הדוגמה המובהקת לכך הם הספרים 'החפץ חיים' ו'שמירת הלשון' של רבי מאיר ישראל הכהן מראדין (כגן) שאף קרוי 'החפץ חיים'. הפירוט הנרחב של האיסורים בספרים אלה מלמד יותר מכל: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". 'חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965' אינו מכסה קמצוץ מן האיסורים הכלולים בספרי החפץ חיים, ומכל מקום יש בו יותר הגנה על חופש הביטוי מאשר איסורי לשון הרע. וכך מוכחת העובדה שהאויב הגדול ביותר של האדם אינו אלא אותו חופש ביטוי שיצא מגבולות החופש אל מרחבי ההפקרות. ובכל זאת אסור לנו להכשיר את אפס המעשה. אם אי-אפשר להכרית את הרעה, אפשר וגם ניתן לצמצמה. יש להשאיר את הדרך להגבלת חופש הביטוי, החשוב כשלעצמו, פתוחה. להוסיף לו סייגים שלא נודעו ולא נהגו. כפי שהחוק מחייב הפרדה חדה וברורה בין עובדה לבין דעה, יש להבחין באופן חד-משמעי בין עובדה מותרת בפרסום לבין אותה עובדה האסורה לפרסום בתכלית האיסור. פרסום עובדה שיש בה משום רבב של עבירה פלילית, יהא חייב באישום פלילי רשמי מטעם רשויות האכיפה. פרסום שאינו נסמך על אישום כדין יהא בגדר שמועה האסורה בפרסום. יאמרו שהאינטרנט פרוץ לכל הרוחות הרעות ושהדבר בלתי נמנע. עדיין יש הבדל חמוּר בין קללות-רחוב לבין פרסום רשמי בכלי תקשורת המוני המציג חזות הוגנת והגונה. האחריות בשני המקרים חייבת להיות שונָה, בעיקר משום שהיא מתקבלת באופן שונה אצל הציבור. הנזק בפרסום שמועת-שווא, באמצעי תקשורת המתיימר להיות מהימן בידיעותיו ופרשנויותיו, אינו יכול להתכפר בהתנצלות ו/או בפיצוי כספי. הפגיעה היא בעיקר בדעתו של הנפגע, בערעור יציבותו הנפשית, בהגבלה חמורה של יכולתו לנהל את חייו. ולא דיברתי עוד על הפגיעה בילדים ובמשפחה. יתכבדו הכל וימתינו לאשמה הרשמית המנומקת, וגם אז, פרסומה יחייב הבדלה מן ההרשעה.