סוחר סמים שנדון ל-12 שנות מאסר, נמלט מישראל ב-1993 תוך כדי ריצוי מאסרו והוסגר אשתקד, טען בבג"ץ שיש לשחררו מיד משום שמאסרו התיישן. השופטים אלכס שטיין ושאול שוחט דחו את העתירה (יום ב', 30.5.22), בעוד השופט יצחק עמית סבר בדעת מיעוט שלשון החוק מחייבת לקבל אותה. יוסי בן-ארי הורשע בשנת 1992 בייבוא סם מסוכן, קשירת קשר לייבוא סם מסוכן ועשיית עסקה בסם מסוכן. הוא נדון ל-12 שנות מאסר, שנמנו מאז ינואר 1989 - תחילת הליכי הסגרתו מארה"ב. במאי 1993 יצא בן-ארי לחופשה ונמלט לפרגוואי, שם שהה עד שנעצר אשתקד בדרכו לקולומביה והוסגר ארצה. בן-ארי נכלא ומועד שחרורו (ללא קיצורים) הוא יוני 2029. עתירתו של בן-ארי התבססה על סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - בפשע: עשרים שנה". המשך הסעיף, אשר נחקק ב-2019, קובע, כי במניין תקופות ההתיישנות "לא יובאו בחשבון פרק הזמן שבו לא היה ניתן לאתר את מי שהוטל עליו העונש ופרק הזמן שבו שהה מי שהוטל עליו העונש מחוץ לישראל, בשל התחמקותו מריצוי עונשו". בן-ארי טען, כי עונשו התיישן במאי 2013, וההגבלה שבהמשך הסעיף לא חלה עליו משום שנוספה שש שנים לאחר ההתיישנות. הוא ביקש מבג"ץ להורות למדינה לשחררו מיידית. שטיין דחה את העתירה, אם כי מנימוקים שונים משמעותית מאלה שהעלתה המדינה. הוא קובע, כי מרוץ ההתיישנות טרם החל, שכן הוא מתחיל ביום הפסקת ביצועו של העונש. "הרשות המוסמכת אשר אמונה על ביצוע העונש - קרי: המדינה - היא זאת שאמורה להפסיק את ביצועו כדי להפעיל את שעון ההתיישנות. במקרה שלפנינו, המדינה מעולם לא הפסיקה את ביצועו של העונש על-ידי חדילה שהיא - ורק היא - מסמנת את תחילת ההתיישנות. הימלטות העותר לפרגוואי הפסיקה אומנם את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, אך המדינה מעולם לא חדלה מלנקוט צעדי האכיפה החוקיים אשר נועדו להבטיח את ביצועו. ההפך הוא הנכון: המדינה נקטה בצעדי אכיפה אשר נועדו להבטיח את ריצוי העונש על-ידי העותר. "ריצוי העונש הופסק אומנם על-ידי העותר בשנת 1993, אך ביצועו על-ידי המדינה - במובן של נקיטת צעדי אכיפה אשר נועדו להבטיח את ריצוי העונש - נמשך עד עצם היום הזה. המדינה מעולם לא חדלה מלבצע את העונש. אשר על כן, דינה של טענת ההתיישנות שבבסיס העתירה להידחות, יחד עם העתירה כולה". שטיין אומר כי מסקנה זו נובעת מלשון החוק, מהשוואתו לשורה ארוכה של חוקים דומים מכך שקיימת סבירות נמוכה שהמחוקק רצה לשחרר מי שנמלט מן הכלא והמדינה לא חדלה ממאמציה ללוכדו. עמית סבור, כי "לשון הסעיף כפשוטה אינה מסבה עצמה על זהותו של הגורם שבגינו נפסק ביצוע העונש, אלא על מצב דברים שבו נפסק ביצועו של עונש, תהא הסיבה להפסקה אשר תהא. כך ניתן להסיק מאופן הניסוח הסביל שבו נקט המחוקק ('נפסק'), להבדיל מניסוח פעיל כגון 'הפסיקה המדינה ביצועו של עונש'". פרשנותו של שטיין רצויה, אך אינה עולה מלשון החוק - ולכן נוספה ההבהרה בנוגע למי שנמלט מהכלא. שוחט מסכים עם שטיין, באומרו שכשם שביצוע העונש מסור למדינה - כך גם הפסקת ביצועו; וממילא יחול הסעיף רק במקרה בו המדינה היא שהפסיקה את ביצוע העונש. עוד הוא עומד על עיקרון היסוד ש"אין חוטא יוצא נשכר", ולצד זאת - מניעת מצב בו מי שלא נמלט מן הדין ייצא נפסד לעומת מי שנמלט. את בן-ארי ייצגו עוה"ד אביגדור פלדמן ועמרי ברבש, ואת המדינה - עו"ד יעל מורג יקו-אל.